האם כדאי להוציא את הטלפונים הניידים מבתי הספר?

ראש עיריית תל אביב יפו, רון חולדאי, הכריז בשבוע שעבר על צעד מהפכני: יוזמה לצמצום נוכחות הטלפונים אצל ילדים בבתי הספר בעיר, עד להוצאתם המלאה מהמרחב הבית ספרי. בעידן הדיגיטלי הטלפונים הסלולריים הפכו  לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום של כולנו, מבוגרים וילדים כאחד. ילדים ונוער משתמשים בהם בין השאר לצורכי תקשורת, לפעילות במדיות החברתיות, ללמידה, משחק, הנאה וקניות.

עם זאת, לצד היתרונות שהם מציעים, השימוש הגובר בהם בזמן בית הספר מעורר חשש בקרב אנשי חינוך, הורים ואנשי בריאות הנפש. הטלפונים הסלולריים משפיעים על היבטים שונים של התלמידים ובתוכם התפקוד, האינטראקציות החברתיות ותחושת השלומות (Well being) שלהם.

אחד החששות העיקריים בנוגע לשימוש בטלפון סלולרי בבתי הספר הוא השפעתו על הביצועים האקדמיים. מחקרים הראו שתלמידים שמשתמשים לעיתים קרובות בטלפון שלהם במהלך השיעור נוטים יותר להסחות דעת, מה שמוביל לפגיעה בקשב ובריכוז וביכולת שמירת המידע בזיכרון. התראות קבועות ממדיה חברתית, הודעות ומשחקים מקשים עליהם לקלוט ידע, ולהשתתף בצורה פעילה בשיעור.

הטלפונים סלולריים שינו באופן משמעותי את הדרך שבה כולנו, ובפרט הנוער, מתקשרים זה עם זה. הם מאפשרים נגישות לתקשורת מידית, אך עלולים להפריע להתפתחות של אינטליגנציה רגשית ולרכישת מיומנויות חברתיות השמורות למפגשים הנערכים פנים מול פנים. התקשורת הדיגיטלית הובילה אף לעלייה משמעותית באירועי בריונות ברשת. האפשרות להגיב במהירות ולהישאר מרוחק ואנונימי מאחורי המקלדת מאפשרת ביתר קלות להפיץ שמועות, לשתף בתכנים לא הולמים או לעסוק בהטרדה מקוונת. התנהגות זו מובילה למצוקה רגשית בקרב הקורבנות, כמובן, אך יש לה גם השפעה הרסנית על כל חברת הילדים ועל האקלים הבית ספרי.

כמו כן חשוב לדעת כי שימוש יתר בטלפונים הסלולריים נקשר לבעיות נפשיות שונות בקרב ילדים ונוער. חשיפה מתמדת למדיה חברתית עלולה להוביל להגברת חרדה, דיכאון ולהערכה עצמית נמוכה, בין השאר בשל השוואה עצמית למודלים "אידאליים" ומנותקים מהמציאות שמוצגים ברשתות החברתיות. יש לציין שגם הקשר ההפוך נמצא, כלומר, ילדים ונוער שמתמודדים עם קשיים נפשיים נוטים יותר "לברוח" לשימוש יתר במסכים.

בכל זאת, מובן שהתפיסה שסמארטפונים הם לא רק דבר שלילי. טלפונים ניידים יכולים לשמש ככלי למידה ומעניקים לתלמידים גישה למגוון עצום של משאבים אקדמיים, כגון חומרי מחקר, ספרי לימוד דיגיטליים ופלטפורמות למידה מקוונות. מורים משלבים סמארטפונים במתודות הלמידה, תוך שימוש באפליקציות חינוכיות ובכלי שיתוף פעולה דיגיטליים שמעשירים את חוויית הלימוד. השימוש בסמארטפונים מסייע לפיתוח אוריינות טכנולוגית שהיא מיומנויות הכרחית ונדרשת להשתלבותם בעתיד בעולם האקדמי והמקצועי.  כמו כן נגישות הטלפונים משפרת את התקשורת בין התלמידים, וכן בין ההורים והצוות החינוכי - מה שמוביל לארגון וניהול זמן טוב יותר ומגביר את תחושת הביטחון של הילדים.

הנתונים הללו מחזירים אותנו לשאלה באשר למיזם של חולדאי, האם נכון למנוע שימוש בטלפונים בזמן הלימודים, או שמטרתו של בית הספר היא לחנך את הילדים לשימוש מושכל.

התומכים במניעת שימוש בסלולרי בזמן הלימודים גורסים שהפיתוי גדול מדי, ושאין בכוחה של מערכת החינוך למנוע את זה, וכי יש אפשרות לשלב אמצעים דיגיטליים אחרים (כמו שעונים חכמים), ושעצם ההפרדה מהסלולרי בזמן בית הספר תורמת ליכולת להפחתה בשימוש בו. המתנגדים למהלך יגרסו שתפקידה החשוב ביותר של מערכת החינוך הוא להכין את התלמידים לאתגרי החיים ולא ליצור בועה מלאכותית ומנותקת. כלומר, ללמד את התלמידים  להכיר בחסרונות וביתרונות של השימוש בטלפון הסלולרי ולעזור להם לפתח שליטה עצמית שתאפשר שימוש מאוזן, מושכל ומיטיב.

לצד הדילמה הזו, עולה גם השאלה כיצד יגיבו הילדים למניעת השימוש בטלפונים והאם מיזם כזה עשוי להצליח. איך היינו אנחנו מגיבים אילו דרשו מאתנו להפקיד את הפלאפונים בשעת העבודה?

האתגרים הללו רלוונטיים כמובן לא רק למערכת החינוך, אלא לכולנו, כהורים, והם מחייבים בראש ובראשונה לתת דוגמא אישית שתוביל אותנו להפחית בשימוש בטלפונים הניידים כדי להתפנות לנוכחות משמעותית יותר עם הילדים.