זה אמור היה להיות אחד הימים המאושרים בחיי. מורן, אשתי, כרעה ללדת את בתנו השנייה, אחות קטנה לדילן, וכבר הגענו למיון יולדות. ואז טלפון מהבית. סבא וסבתא ששומרים על דילן מודאגים. אבא שלי אומר שדילן נראה לא טוב. אבא שלי, שיהיה בריא, ראה דבר או שניים בחייו, והיה לי ברור שאם הוא מתקשר אלי למיון יולדות אחרי שאשתי עברה היפוך לקראת הלידה, אני צריך להתייחס למצב ברצינות. הבת שלי עוד לא נולדה, אשתי בצירים מתקדמים, ואני מפנה את הגב ויוצא מחדר הלידה - לדילן.
בבית מצאתי את הילד שלי, עוד לא בן שלוש, שוכב חסר אנרגיות בצורה מאוד לא אופיינית ונושם בכבדות. אספתי אותו בידיים והלכנו לרופא המשפחה. כבר היינו איתו אצל הרופא כמה פעמים באותו שבוע בגלל תסמינים מוזרים: פעם שותה בהיסטריה, אנרגטי ושמח ופעם נטול אנרגיות וחסר תיאבון. הוא אמר לנו שזה כנראה שילוב של התרגשות לקראת האחות הקטנה ומזג האוויר. למזלי באותו יום הרופא הקבוע לא היה אז נכנסנו לרופאה מחליפה. שלוש שאלות קצרות, שתי תשובות של "כן" ואחת "לא" ואנחנו כבר אצל האחות בבדיקת רמת סוכר. 20 דקות אחר כך ואני דוהר חזרה לבית החולים – הפעם למיון ילדים. המצב, מספרים הצוותים שחגים סביבנו, מסכן חיים.
אני ממש זוכר את זה. מסכן חיים. הגעתי בבוקר לבית החולים לקבל חיים - את הבת הקטנה שלי. אף אחד לא שיער, חלם או צפה מצב של סכנת חיים. ממיון אנחנו מועברים לטיפול נמרץ. אני לא מצליח להבין את מה שאני עובר. שוב ושוב אני נשאל ועונה על הצימאון של דילן בשבוע האחרון. כן, הוא עשה המון פיפי, אבל זה הגיוני לא? כן הוא עייף נורא, אבל הוא גם קם הרבה בלילה לשירותים, גם זה הגיוני, לא?
בזמן שהרופאים הנהדרים בשניידר מכניסים אותו לטיפול נמרץ אני טס לאשתי. כשלא הייתי היא הספיקה לעבור לחדר לידה בליווי אמה ואחותה שהתגייסו לסייע במקומי. אני תוהה מה ואיך לספר, ואם לחכות לאחרי הלידה, אבל הספיק מבט עיניים בינינו כדי להבין שמשהו לא בסדר, והכל יצא החוצה - דילן עם חמצת בטיפול נמרץ במצב מסכן חיים. מה? רגע, היא הסתכלה עלי מבולבלת. איך זה קרה? מה עושים? הוא ייצא מזה? ואני, עם ניסיון של שלוש שעות, מעביר את הידע שצברתי. האבחנה: סוכרת סוג 1, מוכרת גם כסוכרת נעורים. לא, זו לא מחלה חולפת. לא, זה לא בגלל משהו שעשינו, אין את מי להאשים. זה מצב נתון ועם זה ננצח. עוד נשיקה ואני טס לילד.
את כל הלילה העברתי בריצה בין המחלקות בשניידר ובילינסון, שואל כל רופאה ואח שאני פוגש מה הם יודעים על סוכרת נעורים. בני המשפחה מנסים לסייע ושולפים עוד ועוד אנשים וקרובים ושכנים שנמצאים בתוך עולמות הסוכרת, כל אחד מהם מקשר אותנו לקבוצות של הורים לילדים עם סוכרת סוג 1. בשעות הלילה המאוחרות המצב של דילן סוף סוף מתייצב והוא עובר לאשפוז במחלקה ונרדם. שוב אני בבילינסון בחדר הלידה. 10 דקות אחר כך ומגיחה לעולם המאוד כאוטי שלנו האחות הקטנה לבית משפחת שכטר.
הסתכלתי על אשתי, ושנינו בידיעה ברורה שזכינו באותו זמן בשני הילדים. בהבנה על בשרנו שהחיים כל כך לא מובנים מאליהם. שהחיים יהיו שונים מעכשיו אבל נחושים לעשות אותם לטובים עבור ילדינו.
מאז אנחנו לא מפסיקים ללמוד על סוכרת: מה אוכלים, מתי, מה משפיע על הסוכר ואיך מגדלים ילד עם סוכרת. איך מסבירים לדילן ולסביבה מהי סוכרת סוג 1, איך מנהלים אותה ומדריכים אותו לנהל אותה, מתי מזריקים, כמה ולמה. מיום ליום אנו בעשייה מתמדת ליצור מהאתגר ניצחונות קטנים שמאפשרים לנו שגרת חיים נורמטיבית.
יומיים אחרי השתחררנו כולנו מבתי החולים והצטרפנו לקהילה עם חוסן נפשי יוצא דופן, עם ילדים שמחזקים אחד את השני ועם הורים שמהווים אוזן קשבת ותומכת בכל רגע שצריך. חשוב שתדעו, את הסוכרת אולי אי אפשר למנוע, אבל אם היו מזהים את התסמינים קודם לכן, היינו נמנעים ממצב של חמצת שהוא מצב טראומטי ומסכן חיים. אני לא מאחל לאף הורה לראות את הילד שלו במצב הזה. חשוב שאנשים יהיו ערניים לתסמינים. אפשר לנהל את הסוכרת ואני מאמין שיום אחד האנושות גם תנצח אותה ויימצא פתרון. יש מגוון כלים, רעיונות ופיתוחים שיאפשרו, עד שהיום הזה יגיע, חיים טובים ונוחים יותר למאובחנים בסוכרת.
בינתיים, את כל המידע אודות התסמינים המקדימים אפשר למצוא באתר האגודה לסוכרת סוג 1 וגם בצמידים המיוחדים הנמכרים בימים אלה בסניפי סופר-פארם בכל הארץ, שגם מעניקים תרומה לאגודה החשובה, וגם מעבירים את המידע הכל כך חשוב על הסימנים המקדימים. זה חשוב, וזה יכול להציל חיים. בשורות טובות.