מקרה האובדנות המצער האחרון של אלרועי בן שבת ז"ל עורר, שוב, גל של פחד ואימה אצל הורים רבים שאני מכירה. באחת הקבוצות שאני חברה בהן, אפילו נכתב כי כדאי להוציא ילדים מבית הספר אם הם מספרים שלא טוב להם שם. הפוסט הזה והרעיון שבמרכזו העירו בי תגובה כזו חזקה, הן כאמא והן כמדריכת הורים, שהייתי חייבת לכתוב לו תגובה מנומקת והנה אני מביאה אותה כאן: לא תמיד הדבר הטוב ביותר או הנכון ביותר עבור הילדים שלנו, כשאנחנו מזהים שלא טוב להם, היא פשוט להשאיר אותם בבית.
להשאיר אותם בבית יכול לפעמים לעשות בדיוק את הפעולה ההפוכה. הישארות שעות רבות בתוך הבית לבד, כשההורים עובדים, עם תחושה שאולי משהו לא בסדר איתי, כי רוב הילדים הולכים לבית הספר ואני לא, היא תחושה לא פשוטה בכלל. זו הרגשה שיכולה חלילה גם לעשות את ההפך מעזרה ותמיכה בילדים שלנו. ילד אומר שלא טוב לא בבית הספר? לפני הכול, טוב שהוא מספר, לא שומר בבטן.
אבל, וזה אבל גדול, רוב הילדים ייספרו לנו ש יש הרבה סיבות ללמה ילדים יגידו שלא נעים להם בבית הספר. אחת מהן קשורה באופן ישיר לחוסר ההתאמה של הילד למסגרת או של המסגרת לילד. לא טוב להם בבית הספר כי זו אמת אחת מסוימת מאד, שמסופרת ישר לתוך האוזניים המודאגות שלנו.
מתחת ל"לא כיף לי" יש עולם שלם
אין הורה שלא סוחב אתו איזושהי טראומת ילדות מחוויית בית הספר, מורה מרשעת, ילדים שהתנהגו באכזריות, פדיחה שקרתה לך בתיכון מול כל הבנים... אנחנו יכולים בטעות להשליך את חווית הילדות שהייתה לנו, אל תוך החוויה הפרטית של הילד שלנו. למשל, לפעמים ילד הפך להיות בלי כוונה "המדאיג" בבית ועצם זה שהוא מספר שלא נעים לו בבית הספר, מתחזק את המקום של "המדאיג".
נוכל למשל לראות איך ילד יכול לספר לאבא שלו שהיה לו יום כייפי בבית הספר, שהוא שיחק עם מלא חברים, ולאמא שלו הוא ייספר שהוא ישב לבד ואף אחד לא שיחק איתו. אין אמת. יש חוויה. יש את הילד שלנו שחווה משהו והוא ייבחר עם מי הוא חולק את זה. ילדים לעיתים מתדלקים את הדאגה והחשש שלנו באופן לא מודע, יש כאלו שייקראו לזה "בודק אותי". הוא לא בודק אותנו, אבל כן הוא מסוקרן מהתגובות שלנו.
אם נאמין שבית הספר הוא מקום לא טוב עבור הילד שלנו, סיכוי נמוך שהם באמת ירצו ללכת לבית הספר. אם נאמין שהילדים שלנו בודדים ושיש לו קשיים חברתיים ונביא אל המקום הזה דאגה וחשש, זה לא יתמוך בילדים שלנו. אתם יודעים, הפוסט המרגש שאליו אני מגיבה פה, שקרא להוציא ילדים ממסגרות אם לא טוב להם בהן, נכתב מתוך חוויה אישית לא פשוטה בכלל. אבל חשוב לזכור שהוא בטח לא נכון עבור כולנו.
ברור שאנחנו לא רוצים להזניח ולהתעלם מהחוויות של הילדים שלנו, אבל מתחת ל"לא כיף לי בבית הספר" יש עולם שלם ומלא. אני יודעת שכשהילדים שלי לא רצו ללכת לגן או לבית הספר, זה לא היה מתוך המקום שלא טוב להם שם, זה היה חלק ממאבק שהתחולל בבית, מתוך הרצון שיישמעו אותם; מתוך בקשה שלהם שנראה אותם באופן מסוים; מתוך רצון שלהם להסית את האש מהפערים הזוגיים לתוך התעסקות בהם. כדאי להתבונן במה שקורה מולנו במבט אוהב ומסוקרן. להתבונן בילד. ובקושי.
הכותבת מלווה תהליכי ריפוי יחסים במשפחה, מנחת הורים, מורה, מרצה, אישה, אמא ואשת איש