לפני כמה שנים המליצה לי מישהי על הספר "יצירת מרחב מקודש עם פנג שווי" של קארן קינגסטון. ולא, אני לא אופרה וינפרי ולא באתי לקדם מכירות, אבל כל שנה לפני פסח ובעיקר לאחריו, אני חושבת כמה החג הזה הוא בעצם יישום מדויק של תורת הפנג שואי בבסיסה הנקי – טיהור אי הסדר בבית ובחיים.
עד היום אני זוכרת, איך בערב אחרי שקראתי כמה פרקים קצרים, ניגשתי לסדר את מגירת הלבנים, ואחר כך את הבלגאן התמידי בפיג'ו הקטנה שלי, שהפכה משרד נייד עמוס ניירות, קטלוגים וגם בקבוקי מים מינרלים ריקים.
באותה תקופה עברתי לגור עם החבר שלי אצלו בבית. עברתי ובעצם לא ממש. שמרתי על הדירה השכורה שלי ואת כל החפצים שהבאתי ריכזתי בחדר היחיד שהיה פנוי אצלו בבית, בחדר העבודה. לא התחברתי אל הבית כי שום דבר ממני לא היה בו, לא הרגשתי בבית כי שום חפץ אישי שלי לא היה שם כדי לקדם את פניי ואת פניו של החבר שרצה נורא שזה יצליח והרגיש שאני לא בעניין.
מה עשיתי? החלטתי למלא את הדירה שלנו באנרגיות חיוביות ובחפצים אהובים: לכורסת השוק המרופדת אדום מצאתי מקום בסלון, לספרים שלי מצאתי מקום על המדף בין הספרים שלו, השטיח המגולגל נפרש על הרצפה, התחלתי לפרוק באמת את הארגזים, תליתי תמונות ויצרתי פינות מקסימות, אפילו באמבטיה הקטנה עיטרתי את המראה בפרחי פלסטיק ורודים שקניתי באלנבי פעם, ושהתאימו, אבל בדיוק. כשהוא פתח את הדלת באותו הערב, הוא לא דיבר הרבה, רק ניגש אליי, חיבק חזק ואמר לי שנראה לנו שאנחנו זה לנצח.
למה אנחנו לא מסודרים?
כמעצבת פנים, כשאני נכנסת לבית של לקוח - לא יותר מדקה אחרי לחיצת היד, בעלי הבית כבר מתנצלים על אי הסדר, או שאומרים לי: "השארנו אותו ככה בכוונה כדי שתראי". אני רואה בפניהם את התקווה שהם תולים בי שאציל אותם מעצמם, וגם את התקווה שהבית החדש שהם עוברים אליו או הבית הנוכחי שישופץ בעזרתי, יהיה מסודר ומאורגן יותר. הרבה פעמים מבקשים ממני שהאמבטיה תהיה כמו ספא, וחדר השינה כמו צימר. בית הוא מקור אנרגיה, כמו מצבר; הוא מטעין אותך כשהוא טוב לך, ומרוקן אותך כשרע.
הבעיה: אגירת חפצים משום ש"אולי נצטרך אותם פעם".
אי סדר, לפי ספרה של קינגסטון, פירושו אגירת חפצים שעוצרים את האנרגיה שלך משום שהם אינם משרתים כל מטרה בחייך. אם אתם שומרים משהו רק כי "אולי נצטרך אותו פעם", אתם שולחים מסר ליקום שאתם לא סומכים עליו שיספק לכם את מה שאתם זקוקים לו, ותמיד תחושו פגיעים וחסרי ביטחון לגבי העתיד.
הפתרון: להשאיר רק מה שעושה לכם טוב.
בעת מיון חפצים, אל תשאלו את עצמכם: "האם אוכל להשתמש בחפץ הזה בעתיד?". התשובה לשאלה זו תמיד תהיה אולי, ופירושה שלעולם לא תשליכו שום דבר. דרך יצרנית הרבה יותר היא לשאול: "מה החפץ הזה עושה לי? האם טוב לי להביט בו, או שהוא מיותר לחלוטין בחיי?"
כשהבלגאן גדול מדי, פשוט משאירים אותו ככה כי למי יש כוח למשימות מפרכות?
הפתרון: להתחיל בקטן, ממש כמו בדיאטה. אל תחליטו שאתם מסדרים את כל הבית או את כל החדר בפעם אחת, ואז תדחו את זה שוב ושוב כי המשימה גדולה מדי. נקו מגירה אחת, ואז אם אתה רוצה להמשיך, נקו את כל השאר. אם לא – אז לא, שאר המגירות יחכו לפעם הבאה.
חוקקו חוקים חדשים:
• כאשר דבר מה חדש נכנס, דבר מה ישן יוצא החוצה. לפחות כך אי הסדר שלך ישתנה, אפילו אם לא יופחת.
• אם לא השתמשתם בחפץ מסוים בשנה-שנתיים האחרונות – היפטרו ממנו. תרמו, מכרו, החליפו אותו, העיקר שלא יהיה אצלכם יותר.
ואפשר גם לשתף את החברים: כבר כמה שנים שאני וחברותיי נפגשות כל עונה למסיבת החלפת בגדים, כל אחת מרוקנת את הארון שלה מבגדים שלא בא לה עליהם יותר, ומוצאת לעצמה פריטים שבא לה ללבוש. מה שנשאר הולך לתרומה, כל פעם למקום אחר.
הבעיה: מתנות לא שימושיות ששוכבות בארון.
הפתרון: לשנות את הפילוסופיה שלכם בנוגע למתנות; כאשר נותן המתנה מעניק אותה למקבל, הוא מתיר לו לעשות בה ככל העולה על רוחו ונותן לו חופש מוחלט. אם אתם שומרים בבית על חפצים בגלל מחויבות כזו או אחרת לדודה שאולי תבוא לביקור ותתהה היכן השעון המהמם שקנתה לכם - אתם חוטאים לעצמכם. שמרו רק בדברים שאתם אוהבים, שיעניקו לכם השראה וירוממו את רוחכם.
הבעיה: הכניסה לבית נראית כמו מחסן. וחבל, כי האזור הזה חייב להיות נקי לחלוטין; הוא משקף את הגישה שלכם לעולם ולחיים הפרטיים שלכם. אם הדבר הראשון שאתם רואים בכניסה לבית הוא אי סדר או פסולת, רמות האנרגיה שלכם יצנחו עוד לפני שתעברו את מפתן הדלת.
הפתרון: להציב רהיט סמוך למבואה, שניתן לשים בו מפתחות, ארנק ולפעמים גם מעילים ונעליים (רצוי במגירות מאווררות).
עוד כמה טיפים:
• בסוף היום נקו תמיד את השולחן, כדי שבבוקר יקדם את פניכם חדר עבודה מסודר ומאורגן.
• ברגע שמסיימים להשתמש במשהו – הרגילו את עצמכם להחזירו מיד למקום. בין אם במטבח, בחדר הילדים, במרפסת או בחדר העבודה.
• נקו גם במקומות נסתרים מהעין: מתחת לשטיחים, למיטות ולשידות, מתחת למקרר ולתנור. תחושה של ניקיון אמיתי.
שרית חביב, אדריכלית פנים, מתמחה בבנייה ציבורית ופרטית