הליכה היא אחת מאבני הדרך ההתפתחותיות שההורים הכי מצפים להן. פתאום הילד מתרומם, מכפיל את גובהו, וכבר לא נראה כמו תינוק אלא כמו אדם של ממש, שמוכן לצאת לדרך. ההליכה מתרחשת אצל כל ילד בזמן אחר, ובגינות הציבוריות ניתן לראות אמהות שילדיהן בני העשרה חודשים כבר קורעים את הרחבה נוצצות מגאווה והתרגשות, בעוד אלה שילדיהן בני השנה וארבעה חודשים כוססות ציפורניים בחרדה. מחקר שווייצרי חדש מציע לכולם להירגע, וקובע כי לתזמון ההליכה אין כל קשר להתפתחותו או יכולותיו הקוגניטיביות של הילד - להורי הילדים המקדימים אין מה להתרגש כל כך, וגם לא לאלה שלוקח להם קצת יותר זמן לקום מהטוסיק.
"זה לא ניצוץ של גאונות"
המחקר, שהתרחש בבית החולים לילדים בציריך, עקב אחר התפתחותם של 222 תינוקות מלידתם ועד שהגיעו לגיל 18. הילדים היו כולם נורמטיביים מבחינה בריאותית בלידה. "מצאנו שאין כל משמעות לתזמון תחילת ההליכה שמרבית ההורים כה עסוקים בו", אומר דובר צוות החוקרים. "ילדים שמתחילים ללכת מוקדם אינם יותר אינטליגנטיים או בעלי יכולות מוטוריות קואורדינטיביות משופרות". הילדים נבדקו על ידי צוות החוקרים שבע פעמים במהלך השנתיים הראשונות להתפתחותם, ונבחנו על מנת להעריך את יכולות הקואורדינציה שלהם, ההתפתחות הקוגניטיבית ויכולות נוספות. בשנים הבאות המשיכו להיבדק באופן קבוע פעמיים בשנה, עד הגיעם לגיל 18.
"כמו שתינוק בן תשעה חודשים שהולך אינו מעניק לנו כל אינדיקציה על עתיד התפתחותו, יכולותיו וחוזקו, כך גם תינוק שיושב לבדו בגיל מאוד צעיר. ברוב המוחלט של המקרים לא מדובר בניצוץ של גאונות", כך נכתב במחקר שפורסם בכתב העת לרפואת ילדים Acta Paediatrica. "לרוב, ילדים יושבים בגיל חצי שנה בכוחות עצמם, כשחלק עושים זאת כבר בגיל ארבעה חודשים, ואחרים רק בגיל שנה יושבים בצורה יציבה באמת. גיל ההליכה הממוצע הוא שנה, אך כאמור, זה מאוד מגוון מילד לילד. הספקטרום הממוצע נע מגיל 8 חודשים ועד עשרים חודשים, וכל אלה נורמליים, ואינם מעידים על יתרון או חיסרון מבחינה התפתחותית.
"אני רואה באופן קבוע הורים מודאגים מכך שילדם אינו הולך, או שהוא לומד לעשות זאת לאט יותר מעמיתיו. והם מודאגים מהמשמעויות שיהיו לכך", אומר הפרופסור לרפואת ילדים מיטש בלייר שלקח חלק בפרוייקט. "המסר המרגיע כאן הוא שגיל תחילת ההליכה משתנה ואין לו משמעות נוספת ונחבאת. הורים שבכל זאת חשים מוטרדים יכולים לפנות לרופא הילדים לא לפני שהילד מגיע לגיל שנה וחצי".
"יש כל מיני סוגי ילדים, וכל מיני סוגים של אישיות", אומרת המלווה ההתפתחותית ענת ליכטר. "יש ילדים פרפקציוניסטים שרק כשהם בטוחים שהם יודעים מה הם עושים הם בכלל מנסים ללכת, ויש את אלה שישר קמים ומנסים. אין לזה משמעות כל עוד זה לא נובע מבעיה התפתחותית כמו חוסר מודעות לאיברים מסויימים בגוף וטונוס שרירים מוגבר או לקוי. כל עוד האיחור לא נובע מהיפוטוניה או בא כחלק מחולשה אחרת, אין לזה כל חשיבות. למרות זאת, רוב הלקוחות שלי מגיעים עם הנושא לקראת גיל שנה, למרות שבהגדרה גיל ההליכה הוא עד שנה וחצי. לרוב ההורים מתחיל לתקתק, ואז אפשר פעמים רבות לגרום לתינוקות להבין איך עושים את זה ולתת להם תרגילים קטנים. אני מאוד בעד הגישה שאומרת שמלבד בעיות התפתחות נלוות, אין לזה משמעות. לכולנו יש ין ויאנג, צד חזק וחלש יותר, יש את אלה שמאוד ורבליים ולא הולכים עד גיל שנה וחצי, ואת אלה שהולכים ולא מדברים, וכל אלה שבאמצע. המפתח הוא להיות רגועים, אבל קשובים".