כאשר אני נולדתי, במשך שלושה שבועות לא היה לי שם. בסוף, אחרי כל כך הרבה לבטים, קבעו לי הוריי היקרים שם שיש בו בקושי שתי הברות – וגם זה אם הולכים על גרסת החיבה.
אבא קיבוצניק (במקור), אמא מושבניקית (במקור), והמחשבה להעניק לי או לאחי היקר (שגדלנו כמובן כאחרוני העירוניים) שם שני, איך נאמר, אעפס, לא הייתה מקובלת.
עוד בהיריון הובהר לי - ולא בעדינות - כי לעוללה המתוקה יינתן שם נוסף. ולא, דווקא לא על שם סבתא או דודה שנאספה אל עולמה, אלא שם שיבהיר את הקשר העמוק שלה (של הוריה יותר נכון) אל עמה ואל מקורותיו. ידעתי שמחאותיי במקרה הזה לא יועילו.
מי אני שאעכב את המשיח?
לשמחתי, את השם הראשון שלה, שירה, הצלחתי להעביר בקלות יחסית. הדמות המסתורית והאסרטיבית שכה חיבבתי ביצירתו של ש"י עגנון התיישבה נהדר יחד עם 'שירת הים', עת חצה עמנו ישראל את ים סוף בסיפור התנכ"י, וכמובן עם שיר ה' – הפרשנות הקלאסית לשם.
את השם האמצעי היה כבר יותר מסובך להרכיב. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אכתוב כי עם השם 'אליה' יכולתי בהחלט לחיות, במיוחד אחרי שגילו לי כי זה אחד משמותיו של מלוויי המשיח, אז מי אני שאעכב אותו, הא?
לאט לאט הולידה החוויה ההסתגלותית הפרטית שלי, נבירה ומחקר שערכתי אודות התופעה של מתן שני שמות פרטיים לילדים. במשך שנתיים כמעט שוחחתי עם הורים, עם ילדים, עם חוקרים וכמובן עם עצמי, כדי להבין את פשר העניין, ולמען האמת די הופתעתי.
על פי נתוני משרד הפנים, בישראל חיים קרוב ל-350,000 ילדים (עד גיל 12) שיש להם יותר משם פרטי אחד, או מה שמכנים בעולם: שם אמצעי. בעולם הגדול מדובר בתופעה רחבה הרבה יותר. אצל הנוצרים למשל, כמעט כל ילד שני נושא עימו שם שני, עיין ערך וויליאם ג'פרסון (ביל) קלינטון וברק חוסיין אובמה.
הסיבות לתופעה הזו מגוונות ובעלות שורשים היסטוריים ותרבותיים כאחד. הסיבה הנפוצה ביותר לבחירה בשם שני היא כוונת ההורים להנציח קרוב משפחה או אדם אהוב שאיננו, וישנן אף קהילות ועדות שעושות זאת בעוד האדם בחיים (ענפים מסוימים של יהדות מרוקו למשל). סיבה אחרת היא שם בעל אסוציאציה או מקור אידיאולוגי כזה או אחר, כמו שם ממקורות דתיים ורוחניים. בנוסף, ישנם הורים שבוחרים להעניק לילד שם נוסף שיהיה בעל ניב בינלאומי, לשימוש עתידי במדינות זרות, וישנם כמובן שמות שניים שנועדו לסגולות שונות כמו בריאות, הצלחה, מזל ועוד.
אך למרות החשיבות הרבה והקסם שטומן בחובו השם השני, עדיין בחיי היומיום, נדחק מקומו ברוב המקרים (בעולם החילוני בעיקר) אל שולי המכתבים מהרשויות ורשימת התלמידים בבית הספר. במקרים מסוימים, בעיקר אצל ילדים צעירים, יכול להיות היחס אל השם השני מלווה גם בתחושה של בושה מסוימת ורצון להסתיר אותו מהסביבה, בעיקר כאשר מדובר בשם בעל צליל מיושן או 'כבד', או כאשר לא נוצרה תחושת זהות וכבוד חזקה של הילד כלפי משמעות השם השני. לכן, כאשר נבחר שם שני, מומלץ בגיל המתאים ובהתאם להתפתחות הרגשית של הילד לשבת ולהסביר את משמעות השם והסיבה שנבחר עבורם ולנסות לצקת משמעות רגשית וחיבור אוהד בין הילד לשם.
אז למרות העובדה שבמדינת ישראל 2013 היהודית והחילונית, רוב הילדים מציגים עצמם בשם ראשי ויחיד, אם לרגע תנסו לבדוק סביבכם לעומק ותשאלו אפילו את החברים הקרובים אליכם מכל האם יש להם שם שני, יכול להיות שמאוד תתפלאו מהתשובה.
עכשיו רק נותר להסביר מדוע ישנם ילדים שיש להם גם שני שמות משפחה.
הכותבת היא עיתונאית ודוקטורנטית למשפטים ותקשורת באוניברסיטת בר אילן.
מחברת ספר הילדים "סיפור עם שני שמות", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת 'גוונים'.