רגעי הפרידה מהילדים הם החלק היותר קשה בהורות: בערב לפני השינה כשמשכיבים אותם לישון וצועדים לסלון; כשיוצאים לבילוי ומפקידים אותם בידי הבייביסיטר או בבוקר כשלוקחים אותם לגן - אין הורה שלבו לא מפרפר בכאב למשמע הבכי חסר האונים של הקטנצ'יק שדורש את קרבתו.
אנחנו מנחמים את עצמנו בכך שלנו זה יותר קשה ושהתינוק יירגע – זאת מנקודת הנחה שלתינוקות יש זיכרון קצר, ושהם מסוגלים לזפזפ בקלות ממצבי מצוקה לחיוכי אושר. ובכן, מחקר חדש ומעמיק מצא שתינוק שחווה סטרס, יחוש בו למשך 24 שעות לפחות.
בהיעדר הורה זמין, רמת הקוטיזול עולה
המחקר, שנערך באוניברסיטת טורונטו בקנדה, בדק תינוקות מגיל חצי שנה. הממצאים, איך לומר, מדהימים: נמצא שתינוקות שחווים סטרס כתוצאה מהיעדר מענה מהוריהם – לא רק שיושפעו מכך למשך יממה אחת לפחות, אלא יחוו את החרדה שוב ושוב במידה ויחושו שהסיטואציה המלחיצה עומדת לחזור על עצמה.
על מנת למדוד כיצד משפיע חוסר נגישות של הורה על רמת המתח של התינוק, נחקרו 30 אמהות לתינוקות בני חצי שנה. כל הנחקרים בילו יחד במשחק חופשי, ואז חצי מהאמהות התבקשו להתעלם מהתינוק פעמיים, למשך שתי דקות - כשהציבו אותם בסלקל על שולחן והונחו שלא להביט בפניהם.
ביום הבא חזרו כולם לאותו החדר ועשו את אותם הדברים, רק שהפעם כל האמהות הגיבו אל הילדים כל הזמן.
דגימות רוק שנלקחו מהתינוקות הראו שאצל 15 התינוקות שהתעלמו מהם עלה ריכוז הקוטיזול - הורמון הדחק - והוא היה עדיין נוכח גם ביום שלמחרת, אם כי ברמה נמוכה יותר. נתון זה מצביע על כך שהתינוקות צפו שהאמהות יחזרו שוב על ההתנהגות שגרמה להם מצוקה. אצל 15 התינוקות האחרים לא עלתה רמת הקוטיזול באף אחד מהימים.
"הממצאים מראים חד משמעית שתינוקות בני חצי שנה זוכרים אירועים גורמי סטרס הקשורים בהפרעות ברצף הקשר עם ההורה המטפל, והזיכרון הזה מחזיק לפחות 24 שעות", סיכמו עורכי המחקר.
"ההשלכות לטווח הרחוק של הסטרס סביב פרידות אלה מבוסס על כך שהקשר בין פעוט להורה הוא אינטנסיבי מאוד", מסביר עורך המחקר, הפסיכולוג דיוויד האלי מאוניברסיטת טורונטו. "כשהילד זקוק ליחס, תגובה או טיפול וההורים לא שם בשבילו, יש לכך השפעה מיידית והתגובה היא מתח גדול. מה שלא ידענו קודם הוא שהתינוקות זוכרים את זה למשך פרק זמן ארוך".
"חשוב להסביר לתינוק מה עומד לקרות"
המחקר שופך אור על עניין הפרידה שקשה כל כך להורים לפעוטות, ומעלה שאלות רבות בעיקר בתחום השינה המשותפת אל מול שיטות חמש הדקות למיניהן (לפיהן יש להניח לתינוק לבכות במשך זמן מה). "המחקר לא נותן תשובה חותכת לדילמות ההוריות הללו", אומר האלי, "אבל כן מספק הצצה מזווית ביולוגית לחוויית הפרידה מצידו של התינוק".
האלי אומר שגישה הדרגתית לפרידה ולסיטואציות רגשיות נוספות יכולה לעזור להפחית מתח אצל תינוקות, אבל מבהיר שיש צורך במחקרים נוספים על מנת לבדוק את ההשפעה ארוכת הטווח של גישה כזאת.
פסיכולוגים המתמחים בילדות מוקדמת מאשרים שהמחקר החדש הולך יד ביד עם תיאוריית ההיקשרות, לפיה דמות הורית ראשונית יציבה מעניקה לתינוק תחושת ביטחון ובסיס להתפתחות בריאה ותקינה לטווח ארוך – גם מבחינה התנהגותית וגם במערכות יחסים עתידיות.
המחקר גם עוזר להבין טוב יותר מדוע חוסרים רגשיים בשנת החיים הראשונה מתגלים כבעלי השפעה על ההתפתחות הפיזית והנפשית, אומרים המומחים.
סביר שהגילוי יאומץ בחום על ידי הורים שמאמינים בעקרון הרצף, המתבסס על הורות בשבטים קדמוניים, בהם נשאו האמהות את הילדים על גופן יום ולילה (הגישה מעודדת האכלה על פי דרישה ולא על פי לוח זמנים, שינה משותפת ועוד).
ועם זאת, אין דרך להתחמק מכך שבחיים, לפעמים, מוכרחים להיפרד. מה אפשר לעשות כדי לרכך את המכה?
"הכי חשוב להגדיר עבור התינוקות והילדים היטב מה עומד לקרות", אומר יהודה מלול, מומחה להתפתחות תינוקות וילדים בשיטת 'שלהב צ'יילד'ס ספייס'. "כשאמא יוצרת ציפייה ואומרת: 'אני הולכת לשירותים ומיד חוזרת', וגם מקיימת, היא יוצרת תובנה אצל התינוק. תינוקות בני חצי שנה כבר מבינים הרבה יותר טוב ממה שנדמה לנו. כשלא אומרים להם מתי הולכים או מתי חוזרים – נוצרת אצלם אי ודאות, מה שגורם לחרדה. זה תהליך שהולך ונבנה.
"כשמשאירים את הילד עם מטפלת, או בגן למשל, צריך להגיד: אני אלך עכשיו, אתה תישאר עם המטפלת, ואז אחזור לקחת אותך'. לתינוק הרבה יותר קל לקבל את זה כשהוא רואה שההורה עומד במילתו ונוצרת תבנית".
האם זה נכון לגבי כל התינוקות?
ישנו כמובן טמפרמנט מולד, ותינוקות מסיימים מסתגלים יותר בקלות ביחס לאחרים. בהחלט אפשר לומר ש'שיטת חמש הדקות' למשל אינה מתאימה לכל תינוק, ובכל מקרה - צריך לזכור לא לנסות להתאים את התינוק לשיטה כלשהי, אלא להתאים את השיטה לתינוק".