האחות נזפה בי: "למה את מרימה את התינוקת? היא ישנה!".
"כדי שתרגיש חום אנושי", עניתי לה. "בשביל זה אני כאן".
האחות פנתה לענייניה ואני נשארתי עם התינוקת. היא פקחה זוג עיני שוקולד גדולות ובהתה בי. "שלום יצור מתוק", בירכתי אותה. "מה שמך?".
היא המשיכה לבהות בי. אני, בתגובה, נישקתי לה את הלחיים הקטנות, שדמו לסופגניות זערוריות. מסתבר שלא היה לה שם. שאלתי את העובדת הסוציאלית אם אפשר לתת לה. זה חשוב. היא עשתה כמה טלפונים וחזרה אליי עם שמה התנ"כי הכבד והרציני שקיבלה מאמה הנוטשת שלא הלם כלל את מידותיה ומתיקותה. זה היה שם שהתאים בעיניי הרבה יותר לשחקנית עתיקה מתיאטרון היידיש והנפתלין. אז בחרתי לקרוא לה: "פוצ'קי".
אין מקום לעצב שלי
היא הייתה בתהליך גמילה מסמים, כי אמה הייתה נרקומנית. מדי פעם הייתה מפרכסת לי בידיים ומתעוותת מכאבים. החזקתי אותה על הידיים כל הזמן כדי לתת לה מזון נפשי: כמה שיותר לנשק, לשיר, לחבק, לדבר - כדי שתתחזק. זו הייתה המטרה שלי.
בפעמים הראשונות הייתי חוזרת הביתה תשושה. נרדמת לשעות. עם הזמן פיתחתי טכניקת מינון רגשית, כדי שאוכל לתפקד. "הצער שלי על גורלה לא רלוונטי", אמרתי לעצמי. הוא אפילו עלול להזיק לה אנרגטית. עליי להביא לה רק שמחה, וחום ואהבה. וללכת, ולהמשיך ביומי. עד כמה שזה אבסורד, לא נכון לתת מקום לעצב. לא כל עוד אני מתנדבת. כך החלטתי וכך היה.
אחרי חודש בערך, פוצ'קי הקטנה החלה להגיב אליי עם חיוכים שהזכירו שמש חורפית עדינה. עברו חודשיים ונאמר לי שהיא הולכת למשפחת אומנה. להפתעתי הרבה, במקום לחוש הקלה ולשמוח, דאגתי. "מי המשפחה הזו?", שאלתי בחשדנות את העובדת הסוציאלית.
"משפחה בסדר", ענתה, מה שהדאיג אותי עוד יותר.
בסדר?! לא נשמע טוב. רק זה חסר לה, שתיקח אותה איזו משפחה דתית המצוידת בעשרות ילדים ועוד ילדה קטנה לא תשנה להם כהוא זה. "הם לא יתייחסו אליה מספיק בעדינות, ברגישות", ניבא לי בראש קול רועם בזעם קדוש.
ונפרדתי ממנה. קיבלתי את פני הדברים כמות שהם.
עברו מספר שנים ופרסמתי פוסט באתר סלונה אודות עמותת "חיבוק ראשון" בו אני מתארת את חווית ההתנדבות, וסיפרתי עליה, על התינוקת הראשונה. אחרי יומיים, בעודי חוזרת מבית החולים משהייה עם התינוקת איתה אני מתנדבת בימים אלה, קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה.
"כן", עניתי.
"אני האמא ממשפחת האומנה שלקחה אותה. רציתי לספר לך שאנחנו מאמצים אותה, שהיא ילדה שמחה, פתוחה ומתקשרת, וכך הייתה מההתחלה. בזכותך. הצלת אותה. נתת לה כח".
נשנקתי. "טוב, זו לא רק אני... אנחנו כמה מתנדבות", הוצאתי כמה מילים מפי.
"ברור", אמרה. "אבל היה לי חשוב לספר לך. אם את רוצה אשלח לך צילומים שלה".
לא הפסקתי להודות לאישה על טוב לבה (והסמקתי מבושה חרפה וכלימה על הדעה הקדומה שהייתה לי). למחרת קיבלתי במייל צילומים של ילדה יפהפיה, שמשית, מקסימה ובריאה.
אהה, חשבתי לעצמי. כמה נחמד שלפעמים בחיים יש סיפורים עם סוף טוב.
מדי שנה ננטשים בבתי החולים למעלה מ-300 תינוקות. עמותת "חיבוק ראשון" נוסדה כדי לתת מענה לאותם תינוקות ולדאוג לצרכיהם הרגשיים.
ב-26 בינואר, יתקיים מופע התרמה ראשון לעמותה ברידינג 3 תל אביב בהפקת חברת מטרנה, בו תשתתף קרן פלס. ניתן לרכוש כרטיסים למופע דרך עמודי הפייסבוק של מטרנה ושל עמותת חיבוק ראשון. כמו כן, במוקד הטלפוני*9066 , או דרך האתר.