1. הגוף המטפל באימוץ בארץ הוא השירות למען הילד, השייך למשרד העבודה והרווחה ופועל משנת 81'.
תינוק או ילד בישראל נמסר לאימוץ לאחר שהוריו הביולוגיים חתמו על מסמך "הסכמת הורה לאימוץ" או לאחר שבית המשפט הכריז עליו כעל בר אימוץ.
2. האימוץ בארץ ניתן בחינם. זוגות שמבקשים לאמץ ילד עוברים תחילה ראיון היכרות עם פקידת סעד לחוק אימוץ ילדים. לאחר מכן עובר כל אחד מבני הזוג אבחון פסיכולוגי במכון פיל"ת, עבורו הם יצטרכו לשלם סכום של כאלפיים שקל לזוג. אחרי האבחון מגיעים המועמדים לאימוץ לוועדה לאישור זוגות. מי שאושר לאימוץ נכנס לקבוצת הכנה להורות.
3. בני הזוג חייבים לעמוד בקריטריונים מחמירים: הזוג חייב להיות נשוי ולהתגורר יחד שנתיים לפחות; הפרש הגילים ביניהם לבין הילד לא יעלה על 43 שנה ולא פחות מ- 18 שנה; בני הזוג צריכים להיות בעלי השכלה של 12 שנות לימוד לפחות; בעלי הכנסה קבועה, תנאי מגורים סבירים וללא הרשעה בעבירה נגד קטינים, עבירות מין או אלימות; בריאים נפשית ופיזית, בעלי תפקוד משפחתי וזוגי תקין ובעלי יכולת להתמודד עם משימות האימוץ.
חוק האימוץ הישראלי אינו מאפשר ליחיד לאמץ תינוק, אלא אם מדובר בילד בוגר בעל צרכים מיוחדים או בילד שלא נמצאה לו משפחה. נכון להיום, גם זוגות הומו-לסביים לא יכולים לאמץ יחד ילדים.
4. זמן ההמתנה הממוצע בתור לתינוק בריא מגיל אפס ועד גיל שנתיים הוא ארוך מאוד: כחמש שנים. על פי נהלי השירות למען הילד, זוגות שמעוניינים לקצר את התור יכולים לאמץ תינוקות בעלי בעיות רפואיות או התפתחותיות, תינוקות שזקוקים לגמילה מסמים או תינוקות עם רקע גנטי קשה כמו תסמונת דאון. זמן ההמתנה לתינוק כזה יכול לארוך כשנתיים.
אפשרות נוספת שפתוחה גם להורים שלהם כבר יש ילדים ביולוגיים, היא לאמץ ילדים מגיל שנתיים ומעלה בעלי צרכים מיוחדים, כלומר – שננטשו או שגדלו במצב של סיכון והוצאו ממשמורת הוריהם.
5. בני זוג רבים שחוששים מההמתנה הממושכת, פונים לאימוץ בין-ארצי. על פי נתוני השירות למען הילד, בשנת 2006 הגיעו לארץ 175 ילדים מאומצים מרוסיה, אוקראינה, גואטמלה, קירגיסטן וקזחסטן. תהליך האימוץ של תינוק בחו"ל לוקח בדרך כלל בין שישה חודשים לשנה. הבעיה העיקרית באימוץ בחו"ל הוא שמדינות שונות מחליטות לעתים לסגור את שעריהן בפני הורים פוטנציאליים. כך למשל רומניה, שהוציאה ב-2004 צו להפסקת אימוץ ילדים על ידי זרים. בעיה נוספת היא העלות הגבוהה – עד 20 אלף דולר, לא כולל טיסה והוצאות שהייה במדינה הזרה.
6. המועמדים לאימוץ בחו"ל הם תינוקות ששוהים בבתי אומנה או בתי ילדים מאז לידתם.
7. במקרים מסוימים מאפשרת המדינה לילד המאומץ לשמור על קשר עם דמויות משמעותיות או עם חברי משפחתו הביולוגית באמצעות העברת מידע, החלפת מכתבים או פגישות. אימוץ כזה נקרא אימוץ פתוח.
8. בהשוואה למשפחה מאמצת שמקבלת אחריות חוקית על הילד המאומץ, אשר ברוב המקרים אינו שומר על קשר על בני משפחתו, משפחה אומנת מגדלת ילד מגיל לידה ועד גיל 18 עד שהוריו ישוקמו, אז יוכל לחזור ולחיות עמם ללא סיכון. במהלך השהות במשפחה, הילד שומר על קשר עם משפחתו הביולוגית, והאחריות החוקית עליו מצויה בידיהם.
9. הפנייה לאימוץ, הטלטלות הרגשיות, וההמתנה מורטת העצבים לתינוק, דורשת משאבים נפשיים רבים מבני הזוג. רבים מהם פונים לאימוץ כשהם כבר אחרי שנים רבות של טיפולי פוריות.
ההתמודדות עם קשיי האימוץ ממשיכה גם לאחר שהתהליך הסתיים; הורים רבים נדרשים לענות על שאלות מצד הסביבה ועשויים להתלבט בסוגיות שונות שקשורות לגידול ילד מאומץ. הורים מאמצים יכולים להסתייע במרכזי ייעוץ כמו ת.ל.מ, מל"י (המרכז לייעוץ וטיפול במשפחות מאמצות ובמאומצים בוגרים), עמותת "אומץ לאמץ", קבוצות תמיכה ופורומים שונים באינטרנט.
10. בשנים האחרונות נרשמו תקדימים משפטיים שונים בתחום האימוץ. בשנת 2005 החליט בית המשפט העליון להעניק לבנות הזוג טל ואביטל ירוס-חקק צו אימוץ הדדי בישראל, כך שכל אחת תוכל לאמץ את הילדים הביולוגיים של האחרת. ב-2006, בעקבות פרשת "תינוק המריבה", המליצה ועדה שהקימה הממשלה על שינוי בנהלי האימוץ - אימוץ יתבצע בתוך 14 יום לפחות לאחר הלידה, כך שלהורה תהיה אפשרות לחזור בו במקרה של מצב נפשי מעורער.
סייעו בהכנת הכתבה: ד"ר הוגו שור, מנהל עמותת "יד לילד" ודליה לוי, עובדת סוציאלית המלווה הורים מאמצים
