שרון אלוני-קוניו, ששוחררה משבי חמאס יחד עם בנותיה התאומות בנות ה-3 אמה ויולי, שיתפה בריאיון לסוכנות הידיעות רויטרס על החשש ממה יעלה בגורל בעלה, דוד, שנותר בשבי. "כל יום הוא כמו רולטה רוסית. לא ידענו אם ירצחו אותנו רק כי הם רוצים או כי הם עם הגב לקיר. אני מבועתת מהמחשבה שאקבל בשורות על כך שדוד כבר לא בחיים", אמרה.
"כל טריקת דלת, כל מטוס שעבר - הילדות נצמדו אליי", שחזרה שרון. "היו להן התקפי זעם. לפעמים, כשהייתה הפסקת חשמל, המחבלים נתנו לנו לפתוח את הדלת או להסיר את הווילון ואז היינו מתלחששים. איך מסבירים לילדה בת שלוש שצריך להיות בשקט במשך 12 שעות ברצף?"
עוד סיפרה האם על התנאים בשבי: "כל החטופים ויתרו על אוכל בשביל הבנות שלי. לא ידענו אם בערב יהיה לחם, אז בבוקר שמרנו קצת לערב. בהתחלה היו לנו רק סדינים להתכסות בהם. לבנות שלי היו רק שתי גופיות ותחתונים. רוב הזמן בעלי ישן על ספסל. הבנות ואני ישנו על מיטת בית חולים צרה. בהמשך קיבלנו מזרונים, והבנות ואני המשכנו לישון על מזרון אחד".
"בכל יום יש בכי, תסכול וחרדה. כמה זמן נהיה כאן? האם שכחו אותנו? האם ויתרו עלינו? כל דקה היא קריטית. התנאים שם לא טובים והימים נמשכים נצח", אמרה אלוני-קוניו. "אנחנו לא רק שמות על כרזה. אנחנו בני אדם, בשר ודם. אבא של הבנות שלי נמצא שם, ועוד הרבה אבות, ילדים, אימהות, אחים".
שלושה ימים לפני שחרורן, דוד הופרד מאשתו ובנותיו. "הבנות שלי קרועות, אני נקרעת בלי החצי השני השני", סיפרה שרון. "בכל יום הבנות שואלות איפה אבא".