השיחה עם שרי אלדן בת ה-87 מבארי נפתחת בדפיקה בדלת, הרחק מביתה - והפעם עם בשורה טובה. מתנדבת קפצה לספרייה העירונית בערד והביאה לה לבית המלון בים המלח, שאליו פונתה, ספר שירים. לא סתם ספר שירים - זהו ספרו של בעלה אנדד, היום בן 99, שאיתו שרדה את מתקפת הפתע הרצחנית בקיבוץ.
"לא הספקתי לקחת מהבית את הספרים. אז הבחורה היקרה הזו, שנפשי נקשרה בנפשה למרות שרק היום הכרנו, עשתה לי טובה ונסעה להביא לי את הספר", מספרת שרי בהתרגשות. המתנדבת מספרת שהלובי שורץ מתנדבים רבים כמותה. אך לשרי אין מושג מה מתרחש למטה. מאז הגיעה לכאן ביום ראשון בבוקר, לאחר כיממה שבה בני המשפחה לא ידעו דבר על גורלם וחששו כי קרה הגרוע מכול, שרי מתאוששת - אך לא יוצאת מהחדר. "לא נעים להגיד. אני צמודה להליכון, אני מסוגלת להתנייד, אבל אני לא עוזבת את בעלי לרגע".
בעלה אנדד אלדן, בן קיבוץ חפציבה, פלמח"ניק בוגר תש"ח, ממייסדי בארי, הוא משורר ותיק. את הספר "כצלול קולות חלוקים" פרסם ב-1978, כשהיה בן 54. בשנים האחרונות נפלה על המשורר הוותיק שיחגוג בקרוב 100 הזקנה במלוא אכזריותה: הוא התחרש לחלוטין וגם אינו מדבר עוד. לאחרונה גם החל להתעוור והוא אינו מתקשר עם סביבתו. אשתו האוהבת, בעצמה חוקרת ספרות, צלולה וחדה מתמיד. בעברית עדכנית מאוד אך פיוטית, היא כמו מבקשת להיות עבורו לפה: היא לוקחת מהר את הספר ופותחת בעמוד 30.
"העננים קרבים לפרוץ מבעד לרשתות /
אישון מתכת מחודדת /
זנב סילון /
בתי מוליכה משוריין של דיקט וכל הכתלים מתמתחים"
"זה שיר על מלחמת ששת הימים", היא מסבירה. "את הגברים שלנו, ובניהם אנדד, השכיבו עם איזה רובה מסכן של הימים ההם, מכוון כלפי עזה, שמא הכוחות שלנו - עוצבת הפלדה, שפרצה מכיוון בארי - לא יצליחו לעצור אותם. הגברים שכבר לא היו כשירים שכבו בחפירות שהם זה עתה סיימו לחפור ומלפני היו קולות הנפץ של הצבא המצרי המתקדם ומאחור היו קולות החפירה של הצבא שחפר בבארי בית קברות זמני. גם בששת הימים וגם ביום כיפור קברו את החללים מהדרום בבארי ורק אחרי זה הודיעו למשפחות".
והיא מוסיפה ונזכרת: "הילדים בזמן הזה היו שם לבד במקלט, כי האימהות גם היו מחולקות בין כמה תפקידים. עוד לא היו מקלטים, אז חפרנו חפירות ושכבנו מתחת לבתים. אני, שהייתי מורה, שכבתי באיזה צינור עם התלמידים שלי. כולם שכבו בפחד וחיכו. ויש לך פה אירוניה מעודנת. במה הילדים משחקים כשהם יוצאים מהמקלט? במשוריין של דיקט".
"חיים את הכאב - הינה, אני מגורשת מביתי"
"זה לא מצב רוח מרומם, אני חושבת", היא עונה כשאני מנסה להבין את העליזות המתפרצת שלה - זמן כה קצר אחרי הזוועה. "מעניין שכל מי שאני פוגשת פעם ראשונה מתרשם כך. אני חושבת שזו יכולת עמידה במצבי לחץ. אבל זה גובה הרבה, אל תחשוב אחרת. זה איזה מין מנגנון פסיכולוגי".
ולאומנות יש בעיניה תפקיד מכריע בכך: "לחפש איזה פשר באומנות, זה נותן לנו כוח לא בקטע הקיטשי הזה של 'לאגור כוחות'. זו היכולת להבין ולעשות סדר בסיטואציות מורכבות ובתוך הכאוס של החיים בכלל ושל הסיטואציה העכשווית, בפרט הדבר המסוגנן והסדר השיטתי נותן לך להיאחז באיזה דבר עמוק יותר - במשמעות האנושית ובטבע האנושי. זה לא מקל, אבל זה מאפשר לך התארגנות שמעלה אותך מעבר לכאב שהוא למטה ומבעבע בך. אתה חי את הכאב הזה. הינה, אני מגורשת מביתי, ואפילו לא הצלחתי להוציא את הספרים של אישי היקר".
אי אפשר לעצור את השעטה הוורבלית של שרי והיא ניגשת שוב לספר, להקריא שיר נוסף:
"המילים המדברות על המוות חלשות ועיוורות כמקרה /
המילים המדברות על המוות פושטות איטיות, כמו פעפוע /
לכל המילים הדקים של הלב /
המילים המדברות על המוות נמוכות כדשא /
רוח בגבעולים: לא המילים מדברות על המוות"
"אם המילים לא מדברות על המוות, מי ידבר עליו?", היא מוסיפה. "נמרוט שערותינו? נקונן? נבכה? רק האומנות נותנת צורה לכאב, וגם פשר, אם יש לו בכלל פשר. ועכשיו הוא שוכב לי כאן המתוק הזה, לא שומע ולא רואה". כשהיא "מאיימת" להתחיל ולהקריא שיר נוסף, לא נותרת ברירה אלא לבקש ממנה להניח את הספר בצד. "נשבעת לך שאני מניחה אותו", היא זועקת. "אני נשמעת להוראות, עובדה שהתפניתי מהבית למרות שלא רציתי".
המצור והאימה: "מסביב ירו מכל כיוון"
אחרי השירים, היא משחזרת לפרטי פרטים את יום השבת שהפך לחזון בלהות: "אנדד היה במצב מצויין. הם לא הפריעו לו לישון, כי הוא כמובן לא שמע שום דבר ורק דידה את דרכו לשירותים כרגיל. ואז הם נכנסו הביתה והסתובבו בו חופשי, בי ובו לא נגעו לרעה. אנדד ישן רוב הזמן. אחד קצת איים ועשה בכאילו בזמן שהמחבל השני נכנס לשירותים. מסביב ירו מכל כיוון, אני לא יכולה להגיד לך בדיוק מה. יש לנו שתי דלתות הזזה מזכוכית, וניפצו אותן. אחד מהם ביקש את המפתחות של הטאיירה. לא הבנתי מה הוא רוצה, כי בשבילי טאיירה זה עפיפון. לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי ורק שתקתי. רק אחרי שהוא הלך הבנתי שהוא מתכוון למפתחות של המכונית (סאיירה בערבית). לא הבנתי למה המגרה בשולחן הכתיבה שלי הייתה פתוחה, כנראה הם חיפשו שם את המפתחות. הוא היה מאוד לא נחמד, עם שפת גוף מאיימת. המחבל השני דווקא היה 'חתיך'".
"אחת התחושות הקשות היא שהייתה להם ממש תחושת בעלות", היא מסבירה. "יש לנו דשא מאוד גדול מאחורי הבית והם נעים שם בחופשיות כזו, זה היה הפיקניק שלהם. הם לא התכופפו בכלל. כשהחבר'ה שלנו באו, אחרי הרבה מאוד שעות, הם הלכו כפופים. אבל אלה, הם לא הרגישו מאוימים בכלל. הם אדוני הארץ. המחבל ה'חתיך' אפילו נכנס לשירותים".
הם פשוט חסו עליכם?
"חסו זו מילה יפה. אבל יותר נעים לדבר על חסה. או שהם חסו או שהם חשבו שאנחנו לא שווים הרבה ונמות להם בדרך לעזה. ברצינות. כנראה היה פה שיקול דעת. אתה יודע הרי שיש הרוגים ויש שבויים, אז למה לך לדוש לי בתוך החדרים והפרוזדורים, שגם ככה אצלי הם תקועים, והנה קיבלת רמז למצבי הבריאותי", היא צוחקת. "מישהו אמר פעם על שרה אימנו 'צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי, לעת בלותי היתה לי עדנה'. אני צוחקת צוחקת, צחוק גדול. לצחוק זה חשוב".
"אמרתי לחיילים שאני רוצה להישאר"
"כל שאני יכולה לומר זה שהייתי נצורה בחדר והחיילים שלנו צרחו עליי כשראו אותי עומדת בחלון", היא מספרת. "לא הבנתי שהם רצו להוציא אותנו מהמשק. אמרתי שאני רוצה להישאר והם ענו שאני לא קולטת מה קורה פה. אמרתי להם שהמקרר מלא באוכל ואני לא רוצה להיות מטרד, רק רוצה שקט. הם אמרו שאני לא מבינה, וכנראה שבאמת לא הבנתי. עד עכשיו אני לא ממש מבינה. אולי בגלל זה עוד יש לי כוח לדבר".
"זה קשה, אבל לא נורא, אפשר לחיות עם קושי ולהסתגל", היא מוסיפה ומדברת בחיבה על בעלה שלו היא נשואה כבר יותר משישה וחצי עשורים. "בשבילי אנדד הוא חבר נורא טוב ואני מאוד מאוד אוהבת אותו. הזיקנה מאירה בו צדדים שאולי לא ידעתי עד כמה הם נכונים, כי התנועה של החיים ביום יום לא מאפשרת לך לרגע את ההתבוננות הממושכת. וכאן יש מצב קיומי יציב, אני רואה אותו כמו את הפסל דוד של מיכלאנג'לו. זה רגע של יופי מוקפא שיש בו גם תבונה".
"להפתעתי הוא צלול כל כך ומודע כל כך. תשאל למה הוא מודע, הוא בכלל לא יודע שיש מלחמה. הוא כל כך חירש כבר, ובעיקר בחודש האחרון, שכבר אי אפשר לתקשר איתו. אתה לא יכול לכתוב לו, כי הוא גם לא רואה. אלו מגבלות פיזיות שאני לוקחת על עצמי באהבה. אני רואה את עוצמת החיים שלו והתאורה הפנימית שיש בו שהיא כמעט ולמעלה מבינת אנוש. יודע מה? גם מבינתי שלי. אני ממשיכה לא רק לאהוב, אלא גם להתפעם, גם במצבו". לסיום שיחתנו היא מקנחת בשיר נוסף פרי עטו של בעלה:
"אפילו הרוח מחפשת אמיר למשען /
גופה נח בין ידיך, ותר /
אתה שיח למשען שווא . נמים הזכרונות במרשותיך /
למשול, חש השטף בערוץ"
"אמיר זה צמרת של עץ", היא אומרת. "כוון את המצלמה שלך לצמרת שלנו. למשול הם רוצים, למשול".
רן פאוקר, מראשוני קיבוץ ניר עוז, כבר חשב שראה הכול - עד יום שבת האחרון. בסוף השבוע האחרון פאוקר התארח אצל בתו סיגל בשדרות: "באנו לארוחת ערב ביום שישי והחלטנו, למזלנו, במקום לנסוע הביתה לישון אצלם. בבוקר שמענו את הכמות האדירה של פצמ"רים שנפלו. ואני יש לי תכונה לא טובה - אני לא מתרגש מהפצמ"רים ולא נזהר מספיק, אבל לא קרה לי שום דבר. רק אחר כך שמענו מה קורה בניר עוז".
באותן שעות בנו, אלון, היה נצור עם משפחתו בממ"ד בביתו בקיבוץ בארי: "הוא לא ידע עד ששחררו אותו שבבארי יש חטופים", מספר פאוקר. "לא ידעו על כמה וכמה אנשים אם הם הרוגים או חטופים. גם שרפו הרבה מאוד בתים בקיבוץ. יש זוג שיצא להליכה ולא יודעים מה איתם ועכשיו סיפרו לי על חבר שהלך לטפל בסוסים ונהרג. ויש גם משפחה שהצליחו להוציא אותם בהליקופטר מהממ"ד, שלא ננעל טוב. החתן שלהם הצליח להחזיק את הדלת, שהם לא יצליחו להיכנס, אז הוציאו אותם דרך החלון".
"לא נעים לבכות, אבל היינו מוזנחים"
"התפקיד שלי במילואים היה לגלות מוקשים. למה שקרה השבוע התכוננו בצה"ל כבר לפני 60-50 שנה", הוא מספר. "אז במילואים הזהירו אותנו מזה כבר אז, אבל לא התכוננו. אז עוד לא הייתה גדר אבל אמרו שכל הפלסטינאים יתנפלו על הקיבוצים ולא יהיה מה לעשות".
בעוד רן ובנו ניצלו, אחיו גדעון בן ה-80 נרצח בשבת בבוקר. הוא הסתתר בממ"ד בזמן המתקפה, יחד עם אשתו אורנה - שניצלה ושוהה כעת במלון באילת. "הוא דימם למוות הרבה הרבה שעות, ולא הצליחו לבוא ולהציל אותו. גם הוא נעל את הממ"ד, אבל יכול להיות שבתפר שליד הנעילה ירו וכך נכנסו פנימה", מספר אחיו בכאב.
"אשתו התקשרה וביקשה שיבואו אליהם. בסוף, רק אחרי כמה שעות חילצו אותה והיא אמרה לחבר'ה שגדעון עוד חי. אבל לא הצליחו להציל אותו. לא נעים לבכות, גם כי צה"ל הופתע, אבל היינו מוזנחים. ניר עוז הייתה ממש כבושה".
פאוקר, אב לשלושה וסב לשמונה, נשוי לכרמלית, הוא חבר קיבוץ ניר עוז מאז 1957 אז הצטרף לקיבוץ, שנה וחצי לאחר העלייה על הקרקע במסגרת גרעין הנח"ל הראשון שמוזג בקיבוץ. מאז הוא שם. "עברתי הרבה, הייתי מרכז המשק הראשון. מכיוון שאני בוגר כדורי ובן של גנן קראו לי וביקשו ממני רק לכמה חודשים להיות הגנן של הקיבוץ. זה התפקיד שלי מאז ועד היום".
האיש הזה, שממש עתה חווה את התופת, מרגיש גם עכשיו, בעיקר עכשיו, גאווה עצומה במפעל חייו. איש העמל מתפאר בימים הנוראים האלו ביציר כפיו: "התכוננו למשבר האקולוגי כבר בשנות השישים, שיקמנו את המדבר בצורה כזו של-50% אחוז מהקיבוץ אין מערכות השקייה למרות שאנחנו באמצע המדבר. אם היית מגיע אלינו לקיבוץ, לא היית יודע מה מושקה ומה לא".
מפעל חייו בקיבוץ נחרב במתקפה הרצחנית של חמאס: רן עדיין מתארח אצל בני משפחה בקריית טבעון ולא ראה במו עיניו את ההרס. "אשתי כרמלית מתרגשת יותר ממני. הלילה סוף סוף ישנו לילה רצוף" הוא אומר יומיים בלבד אחרי האירוע. "בדרך כלל מסיבות בריאותיות אני מתעורר באמצע הלילה, אבל הלילה ישנתי רצוף. היא קמה בבוקר בבכי. אני עצמי מקבל את זה קשה, אבל כלפי חוץ אני 'בארד'".
מזלם של בני הזוג פאוקר היה גדול, אך לא כך לרבים מחבריהם, בני גילם. לא פחות מ-24 אזרחים ותיקים חברי ניר עוז נעדרים (מתוך 78) ואלו שמותיהם: עדה שגיא, חיים פרי, יוכקה ועודד ליפשיץ, דיצה היימן, גדי ומרגלית מוזס, אריה זלמנוביץ', אברהם ורותי מונדר תמי ויורם מצגר, שפרה נוי, חנה קציר, נורית ועמירם קופר, רבקה בן-חורין, אפרת כץ, כרמלה דן, יפה אדר, אלכס דנציג, דוד שלו, אופליה רויטמן ואליהו מרגלית.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv