לבד בעזה, עם 4 ילדים: הסיפור של משפחת ברודץ' הפך לאחד מסמלי המלחמה. אביחי, שיצא בבוקר ה-7 באוקטובר להילחם יחד עם כיתת הכוננות בכפר עזה, שנפצע לאחר מכן. אשתו הגר יחד עם שלושת ילדיה הקטנים – עפרי בת ה-10, יובל בן ה-8 ואוריה בת ה-4 – נחטפו לעזה ושהו בשבי 51 יום. יחד איתם נחטפה גם אביגיל עידן, שהוריה נרצחו, והפכה בשבי לבת רביעית עבור הגר. כעת, אנחנו מביאים לראשונה את העדויות שלהם מהשבי – כיצד הגר עזרה לילדים לשמור על שפיות, על הניסיון לבנות חיים חדשים – ועל המאבק שלא נגמר.
"בבוקר ה-7 באוקטובר, אביחי ראה בעינית את אביגיל", תיארה הגר. "הוא רץ אחריה והיא ברחה. היא הייתה כולה מלאה בדם, של אחד מההורים שלה. חיבקתי ועטפתי אותה, היא סיפרה שאחיה הגדול אמר שאמא ואבא מתים ושצריך לברוח".
הגר מתארת את הרגעים שבהם בני המשפחה ניסו להסתתר בתוך הבית – עד שהמחבלים הצליחו לחדור. "לדעתי היו לפחות 15 מחבלים בתוך הבית. צרחתי להם שיש פה ילדים שולא יעשו כלום, ואז הילדים גם הורידו את השמיכה והתחילו לצרוח. לקחו אותנו באוטו שלי, הכו אותי ומשכו לי בשיער. המחבל תפס לעפרי בחולצה כדי להראות לכולם את השלל שתפס. פחד אלוהים, פשוט רגעים של אימה".
לאחר שחרורם מהשבי, בני המשפחה התאחדו - וחגגו את חנוכה יחד עם האב אביחי. "זה היה החלום שלי בעזה לאכול ספינג'", סיפרה עפרי בת ה-10. "רציתי כבר מאוד לראות את אבא, בשבי לפעמים חשבתי שכבר לא אראה אותך יותר. באוטו כשחטפו אותנו – חשבתי שהולכים להרוג אותנו. הם היו עם רובים, זה היה מלחיץ. אמרו לנו להיות בשקט".
"חשבתי בשבי שבחיים לא נחזור, ונצטרך לגור בעזה", אמרה עפרי. בשלב זה, כשאביה אביחי שואל אותה אם היא כועסת עליו שיצא מהבית – היא אמרה: "לא, כנראה שאם לא היית יוצא מהבית היית מת שם – ולא היית שומר עלינו כי הרובה שלך היה בנשקייה".
הגר, אם המשפחה, סיפרה שבמהלך התקופה שלה בשבי היא הייתה בטוחה שאביחי מת. "גם כשהשובים שלנו שאלו אותי מאיפה אני, הם אמרו לי 'זה לא כפר עזה, זה כפר מות' – כשכבר אבין שאין שם כלום".
היא תיארה את מנגנוני ההישרדות שחוותה בשבי. "לא מרגישים כלום – לא חולים, הנפש מתרוקנת, אין רעב או ריח. פשוט שורדת בשביל 4 ילדים קטנים. גם לא בוכים, איך אבכה? אני צריכה להגן על הילדים בתוך הגיהנום הזה". היא סיפרה שהם ניסו לחדד עפרונות שהיו להם שם, ולנסות לצייר ולשחק "ארץ עיר" בראש – לצד קלפי משחק שהשובים הביאו להם.
"הזמן עבר לאט, הימים לא נגמרו", תיארה הגר. "אסור היה לדבר בקול רם, אסור היה לבכות, לצחוק או לצעוק. עפרי למדה לבכות בשקט, ליובי היה מאוד קשה לבכות בשקט, אבל מתישהו הצליח".
"לעפרי חגגנו שם יום הולדת 10, והיא בן יום הפכה להיות בת 20", אמרה הגר. "היא הייתה השותפה שלי שם, ויובי פתאום הפך לגבר. עם אוריה ואביגיל זה היה קשה. השארתי להם את רוב האוכל, הם היו מורעבים. אכלו פיתה ביום. אני לא מאחלת לאף אמא שתצטרך להתחנן לאוכל עבור הילדים שלה".
"בדיעבד אני מבינה אחרי שחזרתי – שאנחנו בכלל לא היעד הראשון של ממשלת ישראל. שזה קודם להביס את החמאס ואז להחזיר את החטופים", אמרה הגר. היא מספרת גם על יום השחרור שלהם, שבו חל יום ההולדת של אביגיל עידן. "היא כל הזמן אמרה, 'אני עדיין בת 3, אחגוג 4 כשאחזור הביתה'". עוד היא מספרת ש"כשהבנתי שאביחי בחיים – זה הרגע שכל המחסומים ירדו והדמעות התחילו לרדת".
"יש 129 חטופים, שזה מספר אסטרונומי, שעוד לא פה", הוסיפה הגר. "בסופו של דבר – אנחנו ברי מזל. זה יהיה תהליך ארוך, אבל הם יהיו בסדר, אנחנו עושים הכל כדי שהשמחה והביטחון יחזרו אליהם.