כשמדינה שלמה שוקעת תחת ייאוש, דווקא באוטובוס שמסיע את משפחות החטופים והנעדרים לפגישה עם הנשיא הרצוג, נותרו עוד שאריות של תקווה. "רומי'לי, דיברנו עד 10:58", פונה מירב גונן לשם לבתה שנחטפה לעזה בשבת שעברה, "אני יודעת ששמעת אותי, אני יודעת שהקשבת לכל מילה שאמרתי, אני יודעת ששמעת כמה אני אוהבת אותך".
מירב מתארת מול המצלמה שלנו מה היא ורומי יעשו יחד כשכל הסיוט ייגמר, והיא תחזור הביתה. "אנחנו הולכות לשבת בקפה, כמו יום שלישי שעבר, הולכת לשתות ולקשקש ואחר כך אנחנו ניכנס למסעדה שאת עובדת בה ולעשות שם כיף, ארוחת ערב סוף הדרך, הם הולכים לפנק אותנו שם בכיף עם הקינוח הזה".
"אני רוצה שתקשיבי לקול שלי, אני רוצה שתזכרי מה המילים האחרונות שאמרתי לך", מבקשת מירב מרומי. אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך, כמה אנחנו אוהבים אותך, כמה כולנו מחכים לך". גם מלכי שם טוב, אביו של עומר, שנחטף גם הוא לעזה, מספר על קבלת הפנים שמחכה לו בבית: "עומר, כמו שאתה אוהב מסיבות, כמו שאתה הולך לכל המסיבות ואתה בעצמך גם מנגן כדיג'יי, וגם אתה תכננת עכשיו ללכת למסיבה באמסטרדם, אז כשאתה חוזר, אנחנו הולכים לעשות לך את המסיבה של החיים. אנחנו מחכים לך, וגם כל החברים שלך מחכים. הבית מפוצץ בחברים".
כל שביב מידע חדש מקפיץ את הדופק ונותן להם משהו להיאחז בו. אבל גם בנסיעה שלהם לפגישה עם הנשיא הרצוג, ממנו הם מקווים לקבל איזו בשורה מרגיעה, המציאות לא מתחשבת – והאזעקה פוגשת אותם גם באמצע הדרך לירושלים.
רק לפני שבוע מירית חגגה יום הולדת 50 עם הילדים שלה, מיה ואיתי, בצניחה חופשית מעל חופי מקסיקו. "הם יצאו מהחוויה הזו בטירוף. עם אדרנלין גבוה, התעלפו ממנה. היה להם כל כך כיף, הם היו כל כך מאושרים", היא מספרת.
"טסנו ב-16:00 אחר הצוהריים בחמישי ונחתנו פה ב-23:00 בלילה בשישי. המסיבה כבר התחילה. והיא אמרה: "אימא, אני אעלה את המזוודה למעלה. ואני לא מסדרת אותה היום, אני מסדרת אותה רק כשאני אגיע. אמרתי לה: "בטח, בטח", משחזרת אירית בכאב.
"אמרתי תודה לאלוהים, הבן שלי חי"
אילן רגב-ג'רבי, אביהם של איתי ומיה, חזר בשיחה איתנו לבוקר של אותה שבת שחורה, בשבעה באוקטובר. "7 בבוקר, טלפון מגיא. גיא זה הבן הקטן. "אבא, אזעקה. אתה קם? התעוררת?" "לא, לא, אני ישן". אני לא שמעתי כלום", הוא נזכר.
"אני מנסה להשיג אותם אחרי כמה דקות, לא זמינים. לא עונים, יותר נכון. גם איתי וגם מיה, לא עונים. מנסה עוד פעם. הודעות, הם לא עונים. ואז מגיע טלפון מהבת שלי". מאז שבת בבוקר, אילן לא מסוגל להקשיב לשיחה האחרונה שלו עם בתו מיה. אבל הוא כן רוצה שאנחנו ושהעולם כולו ישמע את הזעקה שלה. "אבא, ירו בי!" היא זועקת, והוא מבקש שתשלח מיקום.
"זה מפחיד ברמות שאני לא יודע איך להתמודד, מה לעשות. הדבר הראשון שעשיתי, עזבתי הכול, התלבשתי, טסתי. טסתי לכיוון הדרום, להגיע כמה שיותר מהר לנקודה שם שהיא נמצאת, כי היא שלחה לי מיקום לפני זה".
הוא נסע לבית החולים, נתן פרטי זיהוי, ולמרות שהתחילו להגיע אוטובוסים – ואילן חיכה וחיכה עד שעה מאוחרת, איתי ומיה לא היו שם. " אני מקבל סרטון, ובסרטון אני רואה שהבן שלי חטוף, אני מזהה אותו שוכב בטנדר, כפות, והוא זז", הוא אומר וקולו נשבר.
"אמרתי, תודה, אלוהים, לפחות הבן שלי חי. הוא נמצא בשבי, הוא נמצא כחטוף אצל החמאס, ואני כאבא, חרב עליי עולמי, אבל אני שמח. אבסורד כזה, אני לא האמנתי שאני אהיה שמח שהבן שלי יהיה... חטוף אצל החמאס ואני שמח", הוא מוסיף בבכי.
בתוך האבסורד, הכאב והלימבו הבלתי נסבל שמירית ואילן נמצאים בו כרגע, יש מי שמושיטים להם יד. מטה המשפחות להשבת החטופים והנעדרים הוא גוף של מאות מתנדבים שקם תוך שלושה ימים מפרוץ המלחמה.
צוותי הסברה, אנשי דיגיטל שמפעילים קמפיינים בחו"ל. וגם מטפלים ומטפלות. במקומות שבהם המדינה עצמה נעדרה, המטה האזרחי הזה גייס אליו עשרות מומחים, כולל מתווך עסקת שליט, בכיר המוסד לשעבר, דוד מידן.
"אני חושב שצריך לנקות את כל הרעשים ולהתמקד כרגע בעסקה מיידית הומניטרית. מיידית אני אומר, זה לא חודשים, צריך להיות שבועות בודדים, כי אם לא יהיה שבועות בודדים, אנחנו כבר נשלם מחירים על חלק מהחטופים", אומר מידן.
עם כל הניסיון של מידן, לאף אחד, לא בארץ ולא בעולם, יש ניסיון עם אירוע בסדר הגודל הזה. ולאף אחד אין תשובות בעבור ההורים הנואשים. "רגשות מעורבים, ממש", משתפת אותנו אירית בתחושותיה אחרי שפגשה את הנשיא הרצוג. "מצד אחד, אולי עשו עלינו "וי", כאילו, נפגשתם, רציתם להיפגש איתנו, נפגשנו".
אילן מוסיף: "כל החילופים שהיו של השבויים עד היום, לקחו המון שנים, לקח המון זמן. היה חשוב לי שזה לא יגיע למצב הזה". "אנחנו באי ודאות, שוב, שוב. שני ילדים חטופים", נשברת אירית בבכי. "קודם כל הילדים, קודם כל". כל דקה שחולפת היא עוד דקה שבה הילדים שלהם נמצאים בעזה מבלי שהם יודעים מה עלה בגורלם.