אחת הקלאסיקות הגדולות ביותר בספרות הילדים היא "אורה הכפולה", מאת אריך קסטנר. הסיפור סובב סביב שתי תאומות זהות שהופרדו בילדותן, כאשר ההורים התגרשו והחליטו לחלק את המשמורת על הבנות ביניהן. הבת האחת גדלה עם אמה העיתונאית במינכן והשנייה, גדלה עם אביה המוזיקאי בווינה. בגיל 9, הן נפגשות במחנה קיץ ומגלות שהן אחיות.
מה הסיכוי שמפגש כזה יקרה? אפסי, נכון? תופתעו לדעת שצירופי מקרים דומים דווקא מתרחשים במציאות, בניגוד לכל סיכוי ריאלי שהטבע יכול להציע. גם היום בני משפחה שהופרדו מגלים את האחד את השני במקומות העבודה, בבית מעבר לפינה, בפייסבוק ובנסיבות מפתיעות עוד יותר. הבאנו לכם כמה סיפורים כאלה, שהצליחו להפיל לנו את הלסת.
הרגע הזה בו את מגלה שבעלך הוא אחיך
אדריאנה, אישה בת 39 מסאו פאולו, ברזיל, חיפשה כל חייה את אימה מריה, אחרי שזאת נטשה אותה כשהייתה בת שנה. באוגוסט 2014, אדריאנה התארחה בתכנית רדיו שמתמחה במציאת קרובי משפחה אבודים. הפקת התכנית מצאה עבורה את האם, וחיברו ביניהן. השתיים דיברו בשידור, ומריה גילתה לאדריאנה שהיה לה ילד נוסף, אשר גם אותו היא נטשה. שמו, סיפרה האם, הוא לאונרדו. הוא נולד שנה אחת אחרי אדריאנה.
בשלב הזה ככל הנראה השתרר שקט המום באולפן הרדיו, כאשר אדריאנה התחילה להבין את משמעות החדשות. 10 שנים קודם לכן, אדריאנה התחתנה עם גבר בשם לאונרדו. גבר שצעיר ממנה בשנה. גבר שאמו, ששמה מריה, נטשה אותו כשהיה תינוק. מסתבר שהם התחתנו בלי לדעת שהם למעשה אחים.
למרות התגלית, השניים החליטו להישאר ביחד.
אמא מתחת לאף
לפני 30 שנה, צעירה אמריקאית בשם כריסטין טאלאדי ילדה בן מחוץ למערכת נישואין. מאחר ולא הייתה מסוגלת לשאת בעול של טיפול בתינוק בגיל צעיר כל כך, היא מסרה אותו לאימוץ כשהיא יודעת שיכול להיות שלא תראה אותו יותר לעולם. בשביל הסיכוי הקטן שזה כן יקרה, היא השאירה את תיק האימוץ פתוח.
הילוד הרך נמסר לאימוץ, קיבל את השם סטיב פלייג וכשהגיע לגיל 18 פתח את תיק האימוץ שלו והחל לחפש אחרי אמו הביולוגית. החיפושים, למרבה התסכול שלו לא נשאו פרי. הוא המשיך לחפש את האם עוד ועוד, אבל לא הצליח למצוא שום תיעוד לקיומה של אישה בשם שהופיע בתיק האימוץ. אחרי שנתיים, ירד לו האסימון: הוא לא איית את שמה של אמו נכון.
באותם הימים הוא עבד כנהג משאית בחנות לחומרי בניין ורהיטים במישיגן וכשבירר לגבי אמו – הפעם עם האיות הנכון – גילה שהיא מתגוררת ממש בקרבת מקום. הוא פנה למנהל שלו בחנות ושאל אותו אם הוא מכיר את האישה. המנהל הכיר את כריסטין היטב: היא הייתה הקופאית הראשית בחנות ועזבה כמה חודשים קודם לכן. סטיב ידע בדיוק על מי מדובר מכיוון שחלף על פניה מידי יום.
כשהוא סוף-סוף גילה מי היא האישה שהוא חלם לפגוש כל חייו, הוא לא ידע מה לעשות והתלבט מאוד. בסופו של דבר, הוא החליט לפנות אליה בתיווך שירותי הרווחה. התזמון היה מושלם: ערב חג המולד. האם, שחשבה על סטיב מהיום שבו נפרדו וציינה בפני עצמה כל אחד מימי ההולדת שלו, הופתעה ושמחה מאוד לפגוש אותו. באותה ההזדמנות, סטיב זכה גם בשני אחים למחצה שנולדו מספר שנים אחרי שנמסר לאימוץ.
אורה הכפולה, גרסת המעודדות
בסיפור הבא, אין חיפושים, רק מציאות. ג'ורדן דיקרסון גדלה מגיל שלושה חודשים אצל משפחה מאמצת בוושינגטון. ההורים המאמצים שלה לא הסתירו ממנה את העובדה שהיא מאומצת ואפילו סיפרו לה על המשפחה הביולוגית שלה. לפני כשנתיים, כשהגיעה לגיל 17, כמו נערות אמריקאיות נוספות, ג'ורדן הצטרפה לקבוצת מעודדות מקומית. בקבוצה הייתה חברה גם רובין ג'טר שהייתה דומה לג'ורדן באופן מטריד. בשלב מאוד מוקדם התפתחו התלחשויות סביב שתי הנערות שלא הכירו אחת את השנייה, עד שבשלב מסוים, אחת הבנות בקבוצה החליטה להסיר את הכפפה ותפסה את ג'ורדן לשיחה. בשיחה, ג'ורדן שאלה מה השם של הכפילה שלה. התשובה הותירה אותה המומה – רובין ג'טר. ג'ורדן זיהתה את שם המשפחה מיד מאחר וידעה שזה השם של המשפחה הביולוגית שלה.
עוד באותו הערב ג'ורדן התקשרה לאחותה ותוך זמן קצר הן נפגשו. במפגש גילתה שהאחות שמבוגרת ממנה בתשעה חודשים בלבד גדלה כל השנים במקלט לנוער וילדים בסיכון ובאותה ההזדמנות גילתה שיש לה גם אח. האחיות, שזכו האחת בשנייה אחרי כל השנים בנפרד, הפכו לחברות קרובות מאוד. כמה חודשים לאחר מכן, ביום האם האמריקאי, הן פגשו את האם הביולוגית.
האסימון נפל אחרי 60 שנה
המקרה הזה התחיל כמו מקרה טיפוסי של ילד מאומץ שחיפש אחרי ההורים שלו – רון קול, בחור קנדי שנולד באוטווה ונמסר לאימוץ במשפחה מקומית. כשגדל, החליט לעסוק בחקלאות ועבר להתגורר בחווה. כשהגיע לגיל 45 החליט לחפש את ההורים שלו. כשניגש לרשויות, נמסר לו שאמו נפטרה, אבל שיש לו אח בחיים.
את אחיו הוא חיפש במשך 25 שנה, בין השאר, בעזרת ארגון התנדבותי שעוסק באיתור קרובים. לפני כשנתיים, הארגון הצליח לאתר את האח – דאנקן קאמינג. קול זיהה את השם מיד – זה היה החבר הכי טוב שלו מבית הספר היסודי. הם היו שכנים ולמדו יחד, אבל מכיוון שהם לא דומים בשום צורה, אף אחד לא העלה בדעתו שהם אחים. קול יצר קשר עם אחיו והם נפגשו כשכל אחד אוחז בידיו תמונה משותפת שלהם מהילדות.
אנחנו מניחים שאחרי 60 שנה, בגיל 70, המשפט "?What's up bro" קיבל משמעות אחרת.
הכול אודות אבא
ריק היל, אזרח אמריקאי מהעיירה הקנדית לוננברג, ביקר לפני ארבע שנים עם המשפחה שלו בהוואי. במהלך הביקור, הם החליטו לעשות שינוי בתכניות ולקפוץ לחוף סמוך. במהלך הביקור המשפחתי, הם ניסו להצטלם. עובר אורח שעבר במקום ראה שהם הסתבכו עם העניין והציע להם שיצלם אותם. במילים המעטות שאמרו הוא זיהה את המבטא שאופייני מאוד למקום שבו הם מתגוררים והפתיע אותם כשבמקום להגיד להם להגיד "Cheese", אמר להם להגיד "לאומינסטר" – שם העיירה הסמוכה לעיירה ממנה הגיעה המשפחה.
כשהבינו שהם שניהם מגיעים מאותו המקום פיתחו שיחה ביניהם. אותו האדם הציג את עצמו בשם ג'ו פרקר וסיפר כי עבר להוואי מקנדה אחרי שעבר שם כמה משברים ושכעת הוא עובד בריזורט. עוד סיפר להם שהוא בדרך כלל לא מגיע לחוף הזה, אבל בא באופן חד פעמי כדי לקבוע שיעור גלישה לאחד המבקרים בריזורט. בשלב מסוים, הם עברו לשלב הפיצוחים והתחילו עם שאלות ה"אתה מכיר את...?". כשפרקר שאל את היל אם הוא מכיר את דיקי האליגאן, היל מיהר לענות לו, "בטח, זה אבא שלי". בשלב הזה השתררה דממה וכמו בסרט אמריקאי קלישאתי, פרקר הסיט את משקפי השמש ואמר חרישית, "הוא גם אבא שלי". השניים התחבקו ואת יתר החופשה של היל בהוואי הוא בילה עם אחיו שזה עתה הוא גילה שקיים. בסוף השבוע, הם חגגו לפרקר יום הולדת 38.
לאחר מכן למדו, ששניהם גדלו למעשה בערים סמוכות זו לזו. כשריק היה בן שנה, ההורים שלו התגרשו. ג'ו נולד מעט זמן לאחר מכן ובגיל 15 ברח מהבית ונאסף מהרחוב למקלט לבני נוער. רק בגיל מבוגר גילה שאביו הוא דיקי, עד אז נאמר לו שדיקי הוא דודו. המפגש התקיים אחרי שהאב כבר מת, אבל כל אחד מהם זכה באח.
החטיפה שהסתיימה ברשת החברתית
בשנת 1982, אישה בריטית בשם אברין גרוב הגישה למשטרה תלונה נגד בעלה לשעבר בטענה שחטף את בנם המשותף, גאבין פארוס. לדבריה, האב, ממוצא הונגרי, לקח את הבן בן השלוש לבילוי של סוף שבוע משותף, ממנו הבן לא חזר.
היא ניסתה לאתר את הבן האובד בעוד ועוד דרכים, וניסתה לערב דמויות בכירות כמו מרגרט תאצ'ר שכיהנה באותם הימים כראש ממשלת בריטניה. אך החיפושים העלו חרס ואברין חשבה שכבר לא תראה את בנה לעולם.
עברו 25 שנה, העולם השתנה, הטלפונים הסלולריים הפכו לנחלת כל מי שרק רצה להחזיק בהם ואוכלוסיית העולם רושתה כולה באמצעות האינטרנט, גוגל ופייסבוק. אחותה הצעירה של אברין החליטה לעשות מעשה וחיפשה את השם של אחיינה האובד בגוגל – והגיעה לעמוד הפייסבוק שלו. היא כתבה לו הודעה ואחרי כמה שבועות קיבלה הודעה מגאבין, שהיה כבר גבר נשוי ואב לשלושה. הוא סיפר כי החל בניסיונות לאתר את המשפחה מאנגליה לפני ארבע שנים כשאביו נפטר ושישמח לפגוש את אמו. האם שהייתה מאושפזת לאחר שחטפה שבץ מוחי קיבלה מאחותה טלפון נרגש עם הבשורה המשמחת.
תוך זמן קצר, השניים נפגשו ביום שהאם מתארת כיום הכי משמח בחיים שלה.
כמו לפני שישים שנה
במקרה של הזוג הרוסי הזה, הייתה זו המלחמה שהפרידה ביניהם. הוא, בוריס, היה חייל צעיר בצבא האדום והיא, אנה, הייתה נערה צעירה ומאוהבת. הם הכירו בעיירת הולדתה בסיביר ונישאו תוך זמן קצר. מכיוון שהם לא הגיעו ממשפחה אמידה ומכיוון שלא עמד ברשותם הרבה זמן הם ערכו חתונה צנועה מאוד. שלושה ימים אחרי החתונה, בוריס היה צריך לחזור לצבא והיא, הבטיחה לו שתחכה.
המציאות תכננה להם גורל שונה. בזמן שהוא היה בצבא, אנה ומשפחתה הוכרזו על ידי אנשיו של סטאלין כאויבי העם והוגלו מהעיירה. איש לא ידע לאן הם הוגלו ולכמה זמן. כשבוריס שב מהצבא וציפה להיפגש עם אהובתו, גילה שהבית ריק ושאין אחריה עקבות. הוא ניסה למצוא אותה, אבל ללא הואיל.
בינתיים, תחת לחץ של אמה, אנה התחתנה מחדש וגם בוריס, שהשתחרר כבר מהצבא והפך לסופר, התחתן גם הוא מחדש. את תמונות החתונה שלהם ומכתבי האהבה, אמה של אנה שרפה.
עברו השנים, הם שניהם התאלמנו, ברית המועצות נפלה ואנה הורשתה לחזור לבית נעוריה בעיירה. בשנת 2008, 60 שנה לאחר מכן, בוריס חזר לאזור כדי לבקר בקברים של הוריו. ולאחר מכן החליט לעבור בבית של האישה שזכה לבלות איתה רק שלושה לילות. למרבה הפתעתו היא עמדה בפתח הבית. הוא עצר את הרכב וירד ממנו וגם היא זיהתה אותו מיד. הם שניהם התרגשו מאוד מהמפגש המחודש ובילו לילה שלם בשיחות השלמת פערים. בסופו של המפגש, הם החליטו להזדקן ביחד.
זיהו האחת את השנייה ביוטיוב
אנס בורדיאר, מעצבת אופנה צעירה מפריז קיבלה ביום אחד בהיר צילום מסך מאחד החברים שלה. בצילום המסך נראית בחורה שדומה לה כשתי טיפות מים משתתפת בסרטון ביוטיוב. אנס הסקרנית ניסתה מיד לברר מי העלה את הסרטון, אבל לא מצאה איש. כמה שבועות לאחר מכן, קיבלה שוב לינק לסרטון עם הכפילה שלה, הפעם כשהיא משתתפת בטריילר לסרט. בירור קצר מצא שלשחקנית קוראים סמנתה פוטרמן ושהיא נולדה באותו היום כמו אנס, באותה עיירת נמל בקוריאה הדרומית ושגם היא אומצה מיד לאחר לידתה.
היא לא בזבזה זמן, חיפשה אותה בפייסבוק ושלחה לה בקשת חברות עם הודעה: "אני לא שואפת להיות לינדסי לואן, אבל, איך להגיד את זה, תהיתי איפה נולדת". פוטרמן שגדלה בניו ג'רזי לא ידעה כל כך מה לעשות עם ההודעה שקיבלה. "זה מאוד מוזר לקבל הודעה מעצמך", סיפרה בראיון ל-CNN. בהמשך הן קיימו שיחה בסקייפ, למשך שלוש שעות. שלוש שעות ששינו להן את החיים.
בורדיאר ידעה שיש לה אחות, אבל לא אחות תאומה. פוטרמן גילתה את זה רק בגיל 25 בעקבות ההודעה המפתיעה בפייסבוק. בדיקות אימות גנטיות מצאו שהן אכן תאומות והן נפגשו בלונדון. מאז, הכל היסטוריה ולמרות המרחק הגדול כל כך בין פריז לקליפורניה, הן החברות הכי טובות.
באחרונה הן הקימו ארגון שמסייע לילדים מאומצים למצוא את המשפחות הביולוגיות שלהם.
התאומים הזהים שהופרדו בלידתם וחיו חיים מקבילים
כדי שיהיה לכם סיום מרגש לכתבה הזו, אנחנו ממליצים לכם להאזין לשיר הבא תוך כדי קריאת הסיפור האחרון ברשימה.
שני התאומים הזהים בסיפור הזה, ג'ים ספרינגר וג'ים לואיס, לא נפגשו בדרך מקרית במיוחד – הם שניהם ידעו שהם מאומצים וחיפשו קרובי משפחה. מה שהם לא ידעו זה שיש להם אח תאום זהה. מה שהם עוד לא ידעו זה שהם חיו כמעט את אותם החיים במקביל:
הם הופרדו בלידתם וזמן קצר לאחר מכן נמסרו לאימוץ במשפחות שונות.
שניהם קיבלו את אותו השם הפרטי – ג'ים.
שניהם גידלו כילדים כלב מחמד בשם "טוי".
שניהם כוססים ציפורניים באופן אובססיבי.
שניהם סובלים ממיגרנות.
שניהם היו נשואים פעמיים, לאישה הראשונה של שניהם קראו לינדה, לאישה השנייה של שניהם קראו בטי.
לואיס קרא לבן הבכור שלו ג'יימס אלן, ספרינגר קרא לבן הבכור שלו ג'יימס אלאן.
שניהם נפשו במשך שנים ובאופן עקבי בחוף מסוים בפלורידה.
הבירה המועדפת על שניהם הייתה מילר לייט.
שניהם עישנו את אותו סוג הסיגריות.
שניהם אהבו מרוצי מכוניות ושנאו כדורסל.
שניהם נהגו להשאיר לנשים שלהם מכתבי אהבה.
לשניהם היו אותן מנות משכל, אותם ההרגלים, הבעות פנים וכתב יד.
שניהם מתו באותו היום ומאותה המחלה.
שניהם חיו חיים שלמים עד גיל 39 בלי לדעת על הקיום האחד של השני.
עד כמה הגנים שלנו משפיעים לנו על החיים?
זוהי למעשה אחת החידות הגדולות ביותר של המדע בימינו. נעשו בנושא אינספור מחקרים שנפרשו על פני אוכלוסיות מחקר בהיקפים עצומים ועל פני עשורים שלמים של איסוף נתונים. זה ידוע היטב שיש מחלות ומומים מולדים שמועברים בצורה גנטית ולכן קיים הייעוץ הגנטי שבא למנוע קשיים מדור העתיד. זה גם ידוע שתכונות כמו צבע עור, צבע עיניים או צורת השיער גם הם ניתנים לנו מאמא ואבא.
עם זאת, נשאלת השאלה – עד כמה הגנים שלנו משפיעים עלינו כאנשים? עד כמה הם משפיעים על הבחירות שלנו, על הכישורים שלנו ועל היכולת שלנו לפתח יכולות נרכשות? הדעות מאוד חלוקות בנושא והדיון נע בין המחקר המדעי, לפילוסופיה ולאתיקה: האם זה אתי לקבוע שיש אנשים שמראש השתייכו לזן "מובחר" או "מוצלח יותר"? כיצד קובעים מה מוצלח יותר ומה מוצלח פחות? האם יש לאדם תקווה מול הקשיים שלו?
בשנת 2010 יצא לאור בארצות הברית הספר "נולד יוזם, נולד מנהיג: איך הגנים משפיעים לנו על החיים", מאת סקוט שיין (Born Entrepreneurs, Born Leaders: How Your Genes Affect Your Work Life) . בספר הוא מתאר שמונה דרכים בהן הגנים שלנו משפיעים עלינו כאנשים מבוגרים, כשהוא מתמקד בעיקר בהיבטי קריירה. על פי שיין, הגנטיקה משפיעה באופן בלתי ישיר על ההכנסה השנתית שלנו – החלטות רבות שאנו לוקחים נעשות מכיוון שהרצון לעשות כך פשוט נמצא לנו בגנים. כך שאם יש לכם מטען גנטי של הורים שהצטיינו בפיננסים, יש סיכוי לא רע שגם אתם תהיו טובים בזה.
כמובן שהגנטיקה היא רק חלק קטן ממה שמרכיב את חיינו, וקשה להצביע עד כמה היא משפיעה באופן יחסי למשל לחינוך, חברה, מצב בריאותי ועוד גורמים רבים. אבל כשחושבים על זה כך, אולי קל יותר להבין סיפורים כמו של ג'ים ספרינגר וג'ים לואיס, שחיו חיים דומים כל-כך למרות שלא הכירו זה את זה מעולם.