הקוף החושב צילום (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
אנחנו יותר חכמים רק בכמות, לא במהות | צילום: אימג'בנק / Thinkstock


אם לפעמים נדמה לכם שהחתול שלכם מנסה להצחיק אתכם, האיגואנה שלכם נכנסת לדיכאון או שהכלב שלכם ממש נעלב כשאתם נוזפים בו – אתם כנראה צודקים. אחת הטענות החמות בתחום הפסיכולוגיה לאחרונה היא שכל תכונה אנושית שיש לנו, הייתה טבועה ביצור חי כלשהו לפני שהתגלגלה אלינו. המשמעות: רקסי באמת נעלב והאיגואנה שלכם בדיכאון.

זירת המחקר החדשה באבולוציה עוסקת בממדים הרגשיים והמנטליים של בעלי החיים, אותם בעלי חיים שמהם התפתח גם האדם. אם בעבר נסובו השאלות המחקריות בעיקר סביב האספקטים הפיזיים של ההתפתחות שלנו מול בעלי החיים – למשל הסיבות שבגללן המוח המשיך לגדול בתוך הקליפה  רק אצלנו ולא אצל שימפנזים – הרי שהיום המילה השלטת היא רגשות.

גם בתחום חקר הרציונליות נשמעים לאחרונה קולות המציעים לנו להפסיק לטחון מים על ספת הפסיכולוג ולחזור להביט בטבע ובבעלי החיים, כדי שאולי נלמד משהו על עצמנו.

אבל האם ניתן בכלל לחקור רגשות באופן אמפירי אצל חיות? הדעות בנושא חלוקות. רבים מהחוקרים, במיוחד מתחום הזואולוגיה וחקר האבולוציה, מסתייגים מרעיון שלפיו ניתן לקשר בין מחשבות ורגשות של בעלי חיים לבין כאלה שקיימות אצל בני אדם. הסיבה העיקרית לכך, על פי החוקרים, היא שזה מלכתחילה בעייתי לבחון רגשות במחקר על אחת כמה וכמה כשמדובר בחיות. ניסיתם פעם לשאול קוף איך הוא מרגיש?

מולם קמים חוקרים בעלי חזון, המציגים נקודת מבט חדשה ומרעננת, שעל פיה לא רק שאפשר להוכיח שחיות כמו שימפנזים, חתולים, תוכים, דולפינים או כלבים ניחנים במוחות חכמים ועשירי דמיון – אלא שאם גם נתחקה אחרי העקבות שלהם, נוכל לגלות בדיוק מאיפה הגיעו כל האובססיות הקטנות שלנו, ולמה אנחנו בוכים כשיש סצנה שמאלצית בסרט הוליוודי.

החיבור הביולוגי בין שכל לרגש

אי אפשר לדבר על רגשות של בעלי חיים מבלי להזכיר את צ'רלס דרווין. אבי תורת האבולוציה היה הראשון להציע את האפשרות שלבעלי חיים יש עולם רגשי. בתיאוריה המפורסמת שלו "מוצא המינים" דרווין הסביר שהאדם נבדל מהחיה ביכולת המנטלית שלה רק במידה ובכמות. כלומר – האדם חד וחכם יותר, אך מבנה המוח שלנו אינו שונה מזה של החיות, ולכן אין סיבה שהן לא ייהנו במידה מסוימת מהיגיון, זיכרון, שפה ואפילו חוש אסתטי.

אייל וינטר
ד"ר אייל וינטר. תשכחו את מה שידעתם על רגש ושכל
"אם אנחנו רוצים להבין את עצמנו, כדאי לצאת קודם כל משתי מסקנות בסיסיות מאוד", פותח פרופסור אייל וינטר מהמרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, כותב רב המכר "רגשות רציונליים". "הראשונה, להפסיק עם הקשקוש המיתי הזה שלפיו רגש ורציונל הם שני דברים שלא הולכים יחד, אפילו נלחמים זה בזה. האמת היא שזה לא נכון, ואפילו להיפך: המערכת הרגשית והמערכת הרציונלית קשורות יחד ביולוגית באופן הדוק ואינטנסיבי. במובן מסוים, אי אפשר בכלל לחשוב בלי שאחת תעזור לאחרת".

מה המסקנה השנייה?
"יש מיתוס שלפיו הרגשות שלנו פוגעים בנו באינטראקציות חברתיות, ולכן כדאי להשתמש שם ברציונל ולהשאיר את הרגשות בבית. אבל עשרות מחקרים שערכנו הוכיחו שרגש מסייע להחלטה רציונלית. הפיתוח האבולוציוני החדשני ביותר והמתקדם ביותר במוח של בני האדם הוא ה'פרונטל קורטקס', המצוי בחלק הקדמי של הראש באזור המצח. כיום אנו יודעים בבירור שמרבית האינטראקציה בין הרגש לתהליכי האנליזה והרציונליות מתקיימת שם, ובמובן הזה רק לאנשים יש אזור כזה.  תודות לו, מותר האדם מהבהמה".

במילים אחרות, כדי להפוך ליצורים שחושבים טוב מבעלי החיים אנחנו לא רק חייבים לשלב את הרציונל שלנו עם רגש – אלא שאנחנו גם בהכרח מפותחים כך מבחינה ביולוגית. בניגוד לבעלי חיים אחרים – אנחנו מסוגלים לעשות שימוש הרבה יותר טוב במערכת הרגשית שלנו בזכות יכולת השילוב הביולוגית הזו בין שכל לרגש.  באופן שהוא חצי בלתי מודע אנחנו מגייסים את המערכת הרגשית ותורמים אותה לטובת הרציונל על מנת לקבל החלטות, בעיקר בסיטואציות שבהן אנחנו מקיימים יחסים עם אחרים.

חתול חושב (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
הוא חושב משמע הוא קיים? | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

כעס הוא דוגמה מצוינת לרגש שמפעיל אצלנו  מנגנון שבהכרח יכול להתקיים רק כלפי אובייקט חי אחר. למרות שהוא נתפס פעמים רבות כרגש שלילי שלא כדאי להשתמש בו יותר מדי ביחסים בין אישיים, ובוודאי לא להביא אותו למקום העבודה, הוכח שכעס מאפשר לנו לנכס לעצמנו בחיים עמדה חזקה יותר.

בניסוי שמדגים את המסקנה הזאת נתנו לכמה אנשים להתמקח על האופן שבו יחלקו ביניהם סכום כסף מסוים. את כמה מנבדקים דאגו להרגיז קודם כהוגן. תנחשו מי יצאו עם סכום כסף גבוה יותר בכיסם? הכעוסים כמובן. המצב הקיצוני הנפשי שחשו שיפר את עמדת המוצא שלהם. הם שידרו לאנשים שמולם שהם מוכנים לפגוע בהם במחיר של שמירה על העקרונות שלהם, והעובדה שבכיס שלהם היו יותר מצלצלים מלמדת על כך שהם זכו להערכה מצד הסביבה.

אבל לא כל הרגשות החייתיים אגרסיביים. קחו את האלטרואיזם, נתינה ללא תמורה –  תעלומה שהעסיקה את מיטב חוקרי הכלכלה והביולוגיה לאורך השנים. הרעיון בבסיס האלטרואיזם עומד בסתירה מוחלטת לתפיסות רציונליות על טבע האדם ששלטו בקהילה המדעית במאות האחרונות. כדי להבין את הסתירה, והאם היא בכלל קיימת, ערכו חוקרים תצפיות חוזרות ונשנות על בעלי החיים האלטרואיסטים, והגיעו למסקנה שהקלישאה "לתת זה לקבל" יותר נכונה ממה שחשבתם.

התופעה הראשונה שהרשימה את החוקרים נמצאה אצל ציפור המכונה זנבן. הזנבנים חיות לרוב באזור השבר הסורי-אפריקאי, בתנאים צחיחים ומדבריים, והן נאלצות לשרוד בתנאי שטח קשים. על רקע זה חלוקת העבודה בלהקה מתרחשת כך שהזכרים יוצאים לתור אחר מזון, ואילו הנקבות מחכות בקינים עם הגוזלים. הגילוי המפתיע היה שבמקום שכל זכר יחלק את המזון לצאצאים הפרטיים שלו – מעדיפה הלהקה לחלוק יחד כמו משפחה אחת גדולה, או אם תרצו כמו בחדר האוכל של  קיבוץ בשנות החמישים.

למה שציפורים בתנאי שטח קשים, כשנשקפת סכנה ממשית לחייהם ולגוזלים שלהם, יחלקו את המזון שלהם עם צאצאים של אחרים? מסתבר שבסביבה שבה השונות הגנטית בין בעלי החיים קטנה, הם ייטו לסייע לשכנים כדי להגביר את הסיכוי לשמר את המבנה הגנטי שלהם. הזנבנים מבינים היטב שהסיכוי שהצאצאים שלהם לא ישרדו גבוה, ולכן עוזרים לא רק לילדים שלהם, אלא גם לאחיינים ולבני הדודים בעלי המטען הגנטי הדומה. מדובר בסוג של ביטוח עצמי.

ציפור הזנבנים
הזנבנים. קיבוצניקים אסלים

את הממצאים האלה אפשר להשליך או לתרגם גם עלינו: מתברר שבחברות אנושיות שיש בהן מבנה אתני חזק ומלוכד, גם המבנה הכלכלי-חברתי חזק יותר. במדינות הסקנדינביות, לדוגמה, שיעור המיסוי הוא הגובה בעולם, בעוד ששיעור ההשתמטות ממיסים הוא הנמוך בעולם. מדוע המדיניות הזו משגשגת כל כך בפינלנד ונורבגיה אבל נכשלת כישלון חרוץ בחברות הטרוגניות כמו ישראל או אמריקה? כי שלא כמו בישראל – תושבי סקנדינוויה אינם ערב רב שהתערבבו זה בזה לפני 65 שנה, אלא שייכים לקהילות שמתחתנות ומתמזגות אלו באלו כבר מאות שנים, עוד מאז שהיו רק קבוצות קטנות של שבטים נורדיים. השונות הגנטית שלהן הרבה יותר דומה.

תופעה אלטרואיסטית נוספת, שנחקרה בשנת 2008, בדקה את הרגלי התרומה לקהילה של שכונות שונות בערים בארצות הברית. נמצא כי עלייה של עשרה אחוז בלבד בשונות האתנית של שכונה מסוימת, גרמה לירידה של 14 אחוז בכמות התרומה לקהילה. המסקנה: קיים קשר הדוק בין רמת הרצון לתת מעצמך ובין כמה אתה דומה או מרגיש דומה לסביבה שלך. וזה בדיוק מה שקורה אצל הזנבנים.

גם ציפורים ממין זכר הם מטומטמים

ציפור נוספת שמראה שמי שיודע להקריב מעצמו לפעמים צוחק אחרון הוא הקקדו שחור הזנב. היא ציפור שעפה בלהקות גדולות, ולכן מהווה אטרקציה בולטת בשמיים וטרף קל לעופות טורפים כמו ניצים ועיטים. לכן, בכל להקת קקדו יש מבוגר אחראי: זכר חזק אחד שעף גבוה יותר ותפקידו להזהיר את שאר הלהקה בקריאה צווחנית במידה ושמתקרבת סכנה. כפי שניחשתם, הקקדו הצווחן הוא גם הראשון להיחשף –  צעקתו ומיקומו המבודד יסגירו אותו מיד לידי העוף הטורף. אז מה הדחף האבולוציוני המניע אותו לעשות משהו כל כך חסר היגיון? התשובה: בשביל הבחורות.

בשנת 1975 גילה הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי את "עיקרון ההכבדה" – אופן תקשורת הנהוג בין בעלי החיים שמטרתו, במילים פשוטות, להראות שאתה יצור בריא וחזק תוך הכבדה מסוימת על הגוף. כמו בפוקר, הקקדו מבלף למרות שאין לו קלפים מי יודע מה טובים. כשהוא עף גבוה בשמיים, מעל כולם, הוא מפגין עוצמה ויהירות מעל ליכולתו. אם לא יהפוך לארוחת בוקר לעיט מזדמן, כשינמיך טוס יזכה בכבוד של כל הזכרים ובנקבות הכי שוות בלהקה, שמחפשות את התכונות הגנטיות של הזכר החזק ביותר למטרות הזדווגות.

קקדו שחור הזנב צילום גטי אימג'ס (צילום: אימג'בנק / Gettyimages)
קקדו שחור הזנב. החזק זוכה בבחורה | צילום: אימג'בנק / Gettyimages

כאן אין צורך במחקרים התנהגותיים מסובכים כדי להבין איך מתרגמים את ההתנהגות הזאת למין האנושי. פשוט תריצו בראש כל דבר מטומטם ומסוכן שגברים עשו כדי להרשים נשים. רשימה קצרה: אופנועים, קעקועים, סמים, נשק, אלכוהול, מכוניות מהירות, הימורים, צבא. אתם יכולים להמשיך מכאן.

אבל יש עוד. רק לפני שנה פרסמה אוניברסיטת ייל מחקר שלפיו לא אנחנו המצאנו את ההרגל המגובה של אכילה תוך לחץ וחרדה, ואפילו לא את המשיכה המעצבנת לפחמימות או מתוקים. במחקר הציבו החוקרים עכבישים וחגבים בקרבה מסוימת. כשהעכבישים התקרבו יותר מדי לחגבים המסכנים, הם שינו את תזונתם הרגילה המבוססת על אוכל עתיר חנקן וצרכו בעיקר פחמימות וסוכר. יותר מזה – הם לא הפסיקו לטחון. נשמע לכם מוכר?

אז כן, האינסטינקטים החייתיים שלנו כנראה עוזרים לנו לשרוד, אבל הדרך להבנת הקשר העמוק בין ההתפתחות האבולוציונית הרגשית שלנו לזאת של בעלי החיים עדיין ארוכה. בינתיים, אפשר להתמוגג מהחתולים המצחיקים ביוטיוב ולזכור שגם אנחנו בעצם חיות.