כביש ביפן. עורב יושב על חוט תיל. במקורו הוא מחזיק אגוז. הוא לא מסוגל לפצח את האגוז, לכן הוא מפיל אותו לכביש. אבל האגוז הזה קשה. הוא לא מתפצח מהנפילה. אז העורב מנסה שיטה אחרת: לדרוס את האגוז.
כן, העורבים למדו לדרוס אגוזים. אני כותב "למדו" כי לפני 1990 עורבים לא תועדו דורסים אגוזים. ואילו מאז 1990 עורבים תועדו דורסים אגוזים ביפן, בארה"ב וגם פה בישראל. סמוך לכביש 411, למשל, ישנו מטע פקאנים. העורבים יושבים על מעקה הבטיחות של כביש 411 ומזיזים את האגוזים בהתאם לתנועה. נראה שעורבי העולם למדו לרתום את כוח מרכבות האדם.
אלא שהעורבים לא סתם מניחים את אגוזיהם על הכביש. הם מבינים שמה שיכול לפצח את האגוז יכול לפצח גם אותם. לכן הם מניחים את האגוז במעבר החצייה. אחרי שהאגוז נדרס, העורבים ממתינים בסבלנות, יחד עם שאר הולכי הרגל, לאור הירוק. רק כשהתנועה נעצרת, הם צוללים לאסוף את השלל.
עורבים יודעים לפתור בעיות כמו ילדים בני שבע
"העורבים חכמים מטבע בריאתם", אומר פרופ' יורם יום-טוב מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "הם יודעים לנצל הזדמנויות חדשות, כמו מכוניות נוסעות. וברגע שאחד לומד משהו, האחרים לומדים ממנו, בדומה להורשה תרבותית אצלנו בני האדם. העורב לא צריך להדריך את שאר העורבים. אם עורב אחד פותר בעיה מאחורי זכוכית חד-כיוונית, כשהוא בכלל לא מודע לכך שיש עורבים נוספים בסביבה, אחרי שהוא יפתור את הבעיה ויסתלק מהמקום, שאר העורבים ייגשו ישר לפתרון".
ונראה שעורבים אכן יודעים לפתור בעיות. תכירו את עורב קלדוניה החדשה, על שם איי קלדוניה החדשה באוקיינוס השקט. אפילו בקרב מיני העורבים, העורב הזה נחשב לעילוי. לא זאת בלבד שהוא משתמש בכלים, אלא שהוא המין היחיד של בעל חיים שאינו ממשפחת הקופים שגם מייצר אותם.
ב-2009, חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד דיווחו שנקבת עורב קלדוניה החדשה בשם בטי כופפה פעם אחר פעם חוט מתכת על מנת לייצר לעצמה וו ולדוג מזון, שהונח על ידי החוקרים הרחק מהישג מקורה. אמנם חבריה באיי קלדוניה החדשה מייצרים ווים מזרדים דרך קבע, אלא שכאן מדובר היה במתכת, חומר חדש לגמרי מבחינתה של בטי. "למיטב ידיעתנו", אמר אחד החוקרים, "אין אף דיווח מאומת על אף בעל חיים שיצר וו מחומר לא-טבעי, כמו חוט מתכת, על מנת לפתור בעיה חדשה".
למעשה, ב-2014 פורסם שיכולת פתרון הבעיות של עורב קלדוניה החדשה אינה נופלת מזו של ילד בן 7.
במשל הקלאסי של איזופוס, "העורב והקנקן", עורב צמא רואה קנקן מים, שרק תחתיתו מלאה. כדי להגיע אל המים, העורב החכם זורק אבנים לתוך הקנקן, ובכך מעלה את מפלסם. ומסתבר שאיזופוס ידע על מה הוא מדבר. בניסוי שערכו חוקרים מאוניברסיטת אוקלנד, פיסת מזון צפה הונחה במבחנה מלאה במים. כדי להגיע למזון, עורב קלדוניה החדשה נדרש להבין את תכונותיהן הפיזיות של שלל חפצים, ואת השפעתן הסיבתית על מפלס המים. "עורבים הפילו בכוונה אובייקטים למבחנת המים במקום למבחנת החול", כתבו החוקרים. "הם הפילו אובייקטים שוקעים במקום אובייקטים צפים; הם הפילו אובייקטים מוצקים במקום אובייקטים חלולים; והם הפילו אובייקטים למבחנה עם מפלס המים הגבוה במקום למבחנה עם מפלס המים הנמוך. הממצאים שלנו מצביעים על כך שלעורב קלדוניה החדשה הבנה מתוחכמת, גם אם בלתי שלמה, של יחסים סיבתיים, הבנה שמתחרה בזו של ילדים בני 5 עד 7. עם זאת, לא ברור באיזו מידה בעלי חיים אחרים מבינים סיבתיות".
אבל מה כל זה באמת אומר לנו על עורבים? הפילוסוף תומס נייגל טען במאמרו המפורסם "איך זה מרגיש להיות עטלף?" שמחקרים פונקציונליים, כמו ניסויים בפתרון בעיות, לעולם לא יעזרו לנו להבין את תודעת העטלף מבחינת העטלף, אלא רק איך זה להיות עטלף עבור החוקר האנושי שחוקר את העטלף.
"הפילוסוף צודק במאה אחוז", אומר פרופ' ישראל רוזנבוים מהמחלקה למדעי בעלי חיים באוניברסיטה העברית. "אנחנו מתפעלים כאשר אנחנו מצליחים ללמד כלב לשבת או לשכב, אבל מה חושב על זה הכלב? להערכתי הוא חושב שהוא משמח אותנו, או שהוא 'עובד' עבור פרס תזונתי. זה אולי נשמע קצת פולני, אבל כל התפתחות היא למטרת שרידות והעברת הגנים לדור הבא. זאת סוציוביולוגיה במיטבה".
אם פתרון בעיות הוא אמצעי לשרידות, למה אנחנו לא רואים יותר חיות חכמות? למה עורבים פותרים בעיות מורכבות ומשתמשים בכלים, בזמן שיונים הן סתם עכברושים עם כנפיים?
"אתה סתם מעליב את היונים. ליונים זיכרון פנומנלי לתמונות ויכולת ניווט והתמצאות בעזרת ריח ושדות מגנטים. לכל חיה יש את הנישה שלה. להשוות בין יונים לעורבים זה כמו להשוות מטוס ג'מבו ל-F16. אלה שני מטוסים שטופחו למטרות שונות. עורב קלדוניה החדשה נחשב לחכם ביותר מבין העורבים, אבל האם העורב השחור שחי אצלנו במדבר הוא פחות חכם? לא ממש, שהרי לעורבים השחורים יכולת תקשורת, משחק וחיי קהילה מרתקים".
כל מה שחשבתם על עורבים נכון
אלא שהמחקר הזה אינו חד-צדדי. "עורבים לומדים להכיר בני אדם", אומר פרופ' יום-טוב. "כשטיפסתי על עצים בסקוטלנד כדי לשקול את הגוזלים, העורבים למדו לזהות אותי. נאלצתי להתחפש. בכל פעם טיפסתי בבגדים אחרים, חבשתי כובעים, אפילו התכסיתי בסדינים".
בפעם הבאה שאתם רואים להקת עורבים, נסו להבדיל ביניהם לפי הפרצוף. סביר להניח שלא תצליחו. כולם ייראו לכם אותו דבר פחות או יותר. העורבים, לעומת זאת, יודעים בדיוק מי אתם.
ד"ר ג'ון מרזלוף, ביולוג בר מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, חשב שהוא פרנואיד. אחרי 20 שנה של חקר עורבים, הפרופסור החליט לבדוק אחת ולתמיד את החשד שקונן בו: שהעורבים מזהים אותו באופן אישי. לא לפי הבגדים, לפי הפנים.
כדי לבדוק את יכולת זיהוי הפרצופים של העורבים, ד"ר מרזלוף ושני סטודנטים שלו עטו על עצמם מסכות גומי. המסכות נחלקו למסכות "מאיימות" ומסכות "ניטרליות". המסכה הניטרלית, בקטע אירוני, הייתה מסכת דיק צ'ייני. החוקרים במסכה הניטרלית לא נגעו בעורבים, ואילו החוקרים במסכה המאיימת לכדו שבעה עורבים בקמפוס האוניברסיטה. לאחר מכן, מתנדבים הסתובבו עם המסכות המאיימות והניטרליות, הפעם בלי לפגוע בעורבים.
אבל העורבים לא סלחו ולא שכחו. סטודנטים שהסתובבו עם המסכות המאיימות הותקפו ללא רחם. אפילו אלה שהפכו את המסכות על פיהן, או חבשו כובעים, נאלצו לתפוס מחסה. שנתיים אחרי הניסוי המקורי, עורבי הקמפוס עדיין נוטרים טינה. למעשה, בפעם האחרונה שד"ר מרזלוף הסתובב בשבילי האוניברסיטה עם המסכה המאיימת, 47 מתוך 53 העורבים שנקרו בדרכו תקפו אותו, לרבות עורבים שלא היו עדים ללכידה המקורית שנתיים קודם.
בארץ ישראל חיים שישה מינים של עורבים: עורב שחור, עורב אפור, עורב חום-עורף, עורב מזרע, עורב קצר-זנב ועורב הודי. ואם העורב האחרון נשמע לכם לא קשור, אתם צודקים בהחלט. העורב ההודי מוגדר כמין פולש. הוא הגיע לכאן לפני 20 שנה כנוסע סמוי באנייה שעגנה בנמל אילת, ומאז הוא מסב נזק למינים מקומיים כמו עפרוני המדבר – ותושבי אילת.
לפני שנתיים כתב חדשות 2 יגאל מוסקו תיעד את שלטון הטרור של העורב ההודי. "אני לא עשיתי להם כלום", סיפר שרון בוהדנה, תושב אילת. "אני זוכר שהיה איזה בוקר אחד, כנראה שהיה להם קן על אחד העצים, אולי אחד הגוזלים נפל לחצר שלי. וברגע שהוא נפל לחצר שלי, כביכול – אני בעל הבית, זה סימון טריטוריה. לא משנה אם יצאתי עם כובע או עם טלית על הראש, הייתי הולך בשבת לבית הכנסת, הייתי מתכסה עם כל הטלית, שניים שלושה עורבים תמיד סגרו עלי. פעם אחת קיבלתי שריטה בקרקפת עם הציפורניים והמקור".
לכתבה של מוסקו התראיין, בפנים מטושטשות, גם הצלף שעיריית אילת העסיקה כדי לירות בפולש. אלא שהצלף, מסתבר, כבר לא צולף יותר.
"המשטרה אסרה על ירי בתוך היישוב", מספר פרופ' יום-טוב. "לכאורה כי זה מסוכן. אבל הצלף הזה היה איש מקצוע, שירה ברובה טוטו, ועובדה שאיש מעולם לא נפגע. אם אתה שואל אותי, מדובר בכסת"ח. במערב בכלל, ובישראל בפרט, ישנה מחלה נוראה שנקראת תקינות פוליטית. וזה לא תקין פוליטית לירות בבעלי חיים, גם אם הם מזיקים. ובינתיים יש מקומות לאורך החוף באילת שנכבשו כליל על ידי העורב ההודי. הם תוקפים תושבים באופן שיטתי".
מה עושים? מחליפים את הממשלה
ומה לגבי העורב האפור, הארצישראלי? נראה שגם הוא לא טלית שכולה תכלת. בשנת 2007 רשות הטבע והגנים שינתה את מעמדו של העורב האפור מ"מין מוגן", על פי החוק להגנת חיות הבר, ל"מין מזיק". בזכות היכולת שלו לנצל את המשאבים שאנו בני האדם מספקים, אוכלוסיית העורב האפור מתפוצצת.
נכון לשנת 2015, העורב האפור הוא הציפור השלישית בתפוצתה בישראל, אחרי דרור הבית ויונת הסלע. אלה חדשות טובות לעורבים האפורים וחדשות רעות לשאר בעלי החיים, כולל בני האדם. העורבים האפורים מנפצים שריונות של צבים קטנים, חומסים קינים, טורפים ציפורים חלשות, מכרסמים וחרקים, אוכלים תוצרת חקלאית ומטרידים תושבים.
פקחי רשות הטבע והגנים מתמודדים עם כ-150 פניות בשנה על נזקים חקלאיים כתוצאה מעורבים. בשנת 2016 כבר התקבלו 180 פניות מחקלאים. ואילו מעיריית תל אביב נמסר כי בשנת 2016 התקבלו 206 פניות מתושבים שהתלוננו על עורבים מאיימים, לרוב מפגיעה באחד מגוזלי העורב ומניסיונות הורי העורב להגן עליו. במקרים אלו, המחלקה הווטרינרית של העירייה מפנה את הגוזל מהמקום.
כדי להילחם בעורב האפור, רשות הטבע והגנים לוכדת וממיתה אלפי עורבים אפורים מדי שנה. דרך נוספת למנוע פגיעה בחקלאות, בתושבים ובשלל המינים שהעורב האפור מתרבה על חשבונם היא להבריחם באמצעות ה"רובונץ": רחפן שמחופש לנקבה של נץ, עוף דורס שאוכל את העורב האפור. מאחר שמדובר באויב טבעי, הרובונץ מבריח את העורבים. סוג של הכלאה בין מזל"ט לדחליל.
אבל פרופ' יום-טוב לא אופטימי. "אני נוהג לצטט את פרופ' היינריך מנדלסון המנוח: אם העניינים ימשיכו ככה, מי שישלטו בעולם הם עורבים וחולדות'".
אז מה עושים?
"מחליפים את הממשלה".
אני יכול לחשוב על הרבה סיבות להחליף את הממשלה, אבל עורבים?
"לא אוכפים את החוק. לך לפארק הירקון ביום ראשון, או לכנרת יום אחרי חג לאומי, ותמצא את עצמך בערמה של אשפה. גם האשפה הביתית מושלכת לפחים פתוחים. את האשפה יש לקבור באדמה, כמו שעושים ברמת השרון למשל. זה יפחית את דרמטית את מספר העורבים, החולדות והחתולים. בנוסף, צריך לחייב את החקלאים לאסוף את עודפי היבול, גם הצמחי וגם הבשרי. כשהתרנגולת או הפרה מתה, החקלאי פשוט משליך את הפגר בשדה, למרות שזה אסור לפי חוק, ואז באים עורבים, עורבים, תנים ושועלים. ולבסוף, צריך לחדול מהמנהג הקלוקל הזה של האכלת חתולים. מעבר לחתולי הרחוב, שגם הם בעיה, זאת ארוחת צהריים חינם גם לעורבים. וכן, לפעמים אין ברירה וצריך גם לירות בעורבים, מה לעשות".
אתה אוהב עורבים?
"לא הייתי מתחתן עם עורב. אני מעריך את שכלם. אני חושב שזה בעל חיים מרתק. למדתי המון מהעבודה איתם, כלומר עליהם. אבל לאהוב? אני מעדיף פרחים".
ואי אפשר לסיים כתבה על עורבים בלי ציטוט מ"העורב" של אדגר אלן פו, בתרגומו המשובח והבלתי נשכח של זאב ז'בוטינסקי:
"צֵא וָלֵך, שָׂטָן!" רָעַמתִּי בַחֲרוֹן אַפִּי, וָקַמתִּי, –
"שׁוּב לַסַּעַר, שׁוּב לַתֹּפֶת – שָׁם יָאֶה לְךָ מָדוֹר!
אַל תַּשאִיר נוֹצָה שֶׁמֵּתָה – אוֹת לַשֶׁקֶר זוּ נִבֵּאתָ!
אֶל בֵּיתִי פָרַצתָּ פֶתַע וְהֵבֵאתָ בוֹ מָגוֹר –
אַל תַּפרִיע, צֵא, עָזבֶנִי עֲרִירִי בִדמִי וּדרוֹר!"
וַיִּקרָא: "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".
וְנִשׁאָר, נִשׁאָר נָטוּעַ – לֹא יָנוּעַ, לֹא יָזוּעַ,
לֹא יָסוּר מֵרֹאשׁ אַתוֹנָה וְלָנֵצַח לֹא יִמּוֹר;
וּמֶבַּט עֵינָיו מַבִּיעַ חֲלוֹמוֹת שָׂטָן מֵרִיעַ,
וְהַנֵּר אוֹתוֹ מַגִּיהַ וּמַרתִּיעַ צֵל שָׁחוֹר;
וְנַפשִׁי לְאוֹר וָחֹפֶש מֵהַכֶּתֶם הַשָּׁחוֹר
לֹא תָקוּם – אַל עַד-אֵין-דּוֹר!