גבר צעיר חונה מול הכניסה לבית העלמין בחולון בשעת לילה מאוחרת. הוא יוצא ממכוניתו עם שק גדול, עובר בשער הפתוח ונבלע בחשיכה בין המצבות. הגבר עובר בין החלקות, צועד על רגבי העפר של הקברים הטריים. מול אחד מהם הוא נעצר ומוציא מהשק את חפירה. במשך כעשר דקות הוא עומד וחופר.
שכן שמתגורר ליד בית הקברות מבחין בו. הוא חושד שמדובר בגנב או במחבל ומתקשר למשטרה, שמגיעה במהירות. בדיוק כשבלשי משטרת תל אביב נעצרים ליד השער, הגבר מתקדם ליציאה כשהוא נושא את השק. הבלשים פוקדים עליו לעצור, משוכנעים שמדובר בפורץ שיצא מאחד הבתים, ודורשים ממנו לפתוח את השק.
שום דבר לא יכול היה להכין את הבלשים לתכולה שנגלית לעיניהם. זו הייתה גופה שנטמנה רק שעות אחדות קודם לכן, קורבן של תאונת דרכים. היא הייתה בת 12.
"אני נוגע בהן"
לאחר הזעזוע הראשוני, השוטרים הסיקו שהם תפסו רוצח. אבל הגבר בן ה-29, שהזדהה בשם פרדי (אלפרד) שטוייר, הסביר שלא רצח את הילדה אלא הוציא את גופתה מהקבר. הוא טען שמדובר במעשה קונדס, התערבות עם חברים. החוקרים לא קנו את הגרסה.
מאוחר יותר העצור נשבר וסיפר את האמת: הוא תכנן לקחת את הגופה לביתו ולמחרת להחזירה לקבר, כפי שעשה פעמים רבות בעבר. כשהשוטרים שאלו מה הוא עושה בגופות, שטוייר הודה ש"אני נוגע בהן".
מה שהתגלה בלילה ההוא, ה-26 בספטמבר 1967, היה חסר תקדים במדינת ישראל הצעירה. נקרופיליה לא הייתה תופעה מוכרת בשנות השישים, לא בעולם ובוודאי לא בארץ; גם היום היא פאראפיליה (משיכה חריגה או עוררות מינית בנסיבות שאינן מיניות) נדירה, לא לגמרי מפוענחת. אפילו שמה, שמקורו ביוונית – נקרוס פירושו גופה, פיליה היא חיבה – אינו מדויק ככל הנראה.
אחד המחקרים המשמעותיים הבודדים הקיימים בנושא, שפרסמו בשנת 1989 הפסיכיאטרים ג'ונתן פ. רוזמן ופיליפ ג' רזניק, הראה כי רק כ-15% מהנקרופילים מעידים על משיכה מינית לגופות עצמן. 68% מהם, רוב מוחלט, מדווח על משיכה לפרטנר או פרטנרית פסיביים לחלוטין שאינם מתנגדים לנעשה בהם. רוזמן ורזניק ביססו את ממצאיהם על 122 מקרים מתועדים מרחבי העולם.
פרדי שטוייר הוא האדם היחיד מאז קום המדינה ועד היום שהורשע בנקרופיליה וריצה בשל כך עונש מאסר בפועל. למעשה, ההפרעה שלו הייתה כל כך נדירה שהמחוקק מעולם לא התייחס אליה במפורש: מעשי הנקרופיליה שלו הוגדרו בישראל כעבירות על שני סעיפים בפקודת החוק הפלילי כפי שנוסחה באותם ימים - כניסה שלא ברשות לבתי קברות וביזוי גופת אדם.
שטוייר היה חריג לא רק בפתולוגיה שלו, אלא גם באופן הפתוח שבו דיבר עליה. "המזל בגד בי. כמעט כל החיים לא היה לי מזל, ודווקא לפני הסוף, כשחשבתי שיש לי מזל, הוא בגד בי שוב בצורה עיוורת וגרם לתפיסתי עם הגווייה שהוצאתי מהקבר הטרי שלה", אמר בראיון היחיד שהעניק אי פעם, לשבועון "העולם הזה".
"בתחילה חשבו שאני איש פת"ח ואחר כך היו בטוחים שאני רוצח. איש לא מאמין שיש עסק עם אדם חולה", אמר שטוייר בראיון שנערך זמן קצר לאחר שנעצר.
ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ', קרימינולוג ומומחה לפאראפיליה פלילית, לשעבר סגן ראש היאחב"ל, חקר לעומק את חייו ואת מניעיו של שטוייר והוא מסכים עם טענתו הבסיסית: האיש סבל ממחלה. "מדובר באדם אינטליגנטי מאוד, חכם, ידען. מבריק אבל חולה. הוא היה נקרופיל ופדופיל, ואם לא היו תופסים אותו לגמרי במקרה, הוא היה ממשיך עוד הרבה שנים".
"הפכתי לנקרופיל בגלל הנאצים"
כמו המעשים שבגללם נכלא, גם סיפור חייו של שטוייר בלתי נתפס. הוא נולד בגרמניה הנאצית ב-1.4.1938, כשבעה חודשים לפני ליל הבדולח, לאם יהודייה וקצין גרמני ששירת באס.אס. כילד נאלץ לנדוד עם אמו מבית לבית וממקלט למקלט בניסיון לחמוק מהפצצות של מטוסי בעלות הברית על ערי גרמניה. המחקר הנרחב של דוידוביץ' לא הצליח לחשוף מה עלה בגורל אביו ואם נהרג במלחמה או שרד אותה.
בפברואר 1945 שהו שטוייר ואמו בדרזדן כשהעיר ספגה הפצצה מאסיבית (ושנויה במחלוקת שנמשכה שנים רבות, מפני שבעיר לא הייתה תעשייה צבאית משמעותית). בלילה שבין ה-13 ל-14 בפברואר נחרבה דרזדן לחלוטין ו-25 אלף אזרחים נהרגו. בין הקורבנות הייתה אמו של שטוייר, שככל הנראה לקתה בהתקף לב. בנה, אז ילד בן שש, שכב לצד גופתה במשך ימים.
"הפכתי לנקרופיל בגלל הנאצים", אמר שטוייר ל"העולם הזה" כעבור שני עשורים. "אני שוקל לתבוע את הממשלה הגרמנית שתפצה אותי בכסף על המחלה שלי, ובעזרת הכסף אעבור טיפול כדי להירפא ולהיות נורמלי כמו כולם".
לאחר המלחמה נדד ברחבי אירופה. לדבריו היה עד למעשי רצח ואונס במהלך הקרבות על אדמת גרמניה, וגם לאחר כניעתה של המדינה. בשנת 1948 עלה ארצה ואומץ בידי בני זוג שזהותם לא נחשפה מעולם; ברור רק ששמו הפרטי של האב המאמץ היה גיאורג.
שטוייר גדל בתל אביב, בבית ברחוב ריינס, ולמד בבית הספר התיכון "מונטיפיורי" במגמת מכניקה וחשמל. הוא דיבר גרמנית ואנגלית ברמה של שפת אם, אבל היה תלמיד בעייתי מאוד. "פרדי עשה כאבי ראש למורים. הוא היה חסר מנוחה, לא מרוכז, לא ממושמע, נער פרא. אבל הוא היה גאון בכל מה שקשור לעולם האלקטרוניקה והחשמל", מספר מ', מכר של המשפחה המאמצת. "פרדי נמשך מאוד למקצועות הטכניים והיה מסוגל לתקן כל מכשיר חשמלי. מאוחר יותר, כשהתבגר, הוא התחיל לאסוף כלי נשק וידע איך להרכיב ולתקן אותם".
דוידוביץ' מצטט חבר של שטוייר שתיאר אותו כבעל מבנה גוף חסון וידע באמנויות לחימה: "אוי ואבוי למי שהתחיל עם פרדי. הוא לא היה אדם אלים או תוקפני אלא קר רוח ומחושב. גם מאוחר יותר, כשהוא לקח את הגופות של הנערות הביתה, הוא לא התעלל בהן", סיפר החבר, "אני זוכר מקרה אחד ששני בריונים היו מציקים לנו ומתגרים בנו והוא השכיב אותם על הרצפה והותיר אותם חבולים".
ב-1952 החליטו ההורים המאמצים לעזוב את תל אביב ועברו לבית צמוד קרקע ברחוב ידיד בכפר סבא, בשכונת חצרות הדר הסמוכה לבית החולים מאיר. לא ברור אם שטוייר שירת בצבא; אחד ממכריו טוען שהוא שירת בשנים 1958-1956, אבל הדעות על כך חלוקות. במלחמת ששת הימים הוא לא השתתף, אבל לאחריה הפך לאספן כלי נשק ותחמושת.
ביתו של שטוייר שימש כמחסן נשק של ממש. הוא החזיק שני רובי קרבין, אקדח, אלפי כדורים, מדים וציוד צבאי רב שלטענתו מצא בשדות חקלאיים.
בתחילת שנות ה-60 החליטו ההורים המאמצים, עולים מגרמניה, לשוב למולדתם. הם השאירו את ביתם לשטוייר והאב גיאורג היה שולח לו כסף מדי חודש. "אני בקושי זוכר את הוריי האמיתיים", סיפר שטוייר ל"העולם הזה". "לפעמים נדמה לי שאני אפילו ילד בלתי חוקי. אבל ההורים המאמצים טיפלו בי יפה והתנהגו אליי כאילו אני בנם".
"אני אוהב נשים רזות"
בשנים שבהן טיסות לחו"ל היו מחוץ להישג ידם של מרבית הישראלים, שטוייר טס מספר פעמים לבקר את אביו בגרמניה. מאחד המסעות חזר עם מכונית פורד שרכש שם.
בתחילת שנות ה-60 היה נדמה שחייו עולים על מסלול נורמלי, אפילו בורגני. הוא נשא לאישה את רינה, צעירה ילידת ירושלים שהכיר במהלך נסיעותיו לתיקון מכשירי חשמל בבתי לקוחות, עבודה זמנית שנטש לטובת משרה במפעל הפלדה "סולפק" בכפר סבא. אלא שהוא התקשה להחזיק מעמד במסגרת של עבודה מסודרת ופוטר כעבור כשנה ושמונה חודשים. באותה תקופה חלה הידרדרות ביחסים עם אשתו, שלקחה את בנם המשותף וטסה לגרמניה כדי לפגוש את אביו של שטוייר, סבו החורג של הילד.
שטוייר מצדו מכר את המכונית שקנה בגרמניה, נתן גט לאשתו ורכש מסרטה. בדיעבד, נראה שכאן חלה נקודת השבר שבה השתנו חייו והפתולוגיה שלו הרימה את ראשה. על פי עדויות שכניו במשטרה, לאחר שהתגרש הוא החל לצלם בחורות צעירות ונערות, "בעיקר רזות". הוא היה עורך להן מבחני בד, ומי שנבחרו היו מככבות בסרטי פורנו בבימויו. הוא נהג לשלם להן ביד רחבה עבור כל הופעה. בחלק מהסרטים הופיעו הנערות ביחד עם כלבים. כשייתפס, יורשע בין היתר בסעיף "משכב עם בעלי חיים". ככל הנראה הייתה לו הפרעה שלישית, נדירה גם היא - זואופיליה, משיכה לבעלי חיים.
"מעדויות וחומרים שאספתי התברר שהוא פיתה נערות מאזור השרון באמצעות כסף, הביא אותן הביתה ועשה איתן אורגיות", אומר דוידוביץ'. שטוייר סיפר בעצמו שהביא מגרמניה סרטי פורנו ושבסלון ביתו היו מסודרות בספרייה עשרות חוברות "פלייבוי". ב"העולם הזה" הוא דיבר בחופשיות גם על הנערות שצילם ועל הנסיבות שבהן החל לשוטט בבתי קברות.
"אחרי שאשתי עזבה את הארץ ונסעה לאבא המאמץ שלי, התחלתי לחיות חיים משוגעים. עשיתי מסיבות בבית, התכוננתי לנסוע לגרמניה, מכרתי את המכונית שלי ודווקא יומיים לפני הנסיעה נכנס לי ג'וק לראש. הלכתי לבית הקברות להוציא גווייה", סיפר ל"העולם הזה" והוסיף אמירה משונה, כאילו-קשורה: "אני אוהב נשים רזות".
"אני לא מפלצת"
לשכניו של שטוייר לא היה מושג מה מתרחש בביתו. הם סיפרו על אדם שקט, נעים הליכות, איש שיחה מרתק, אבל גם על אדם קר מאוד שמעולם לא שוחח על חייו האישיים. "רק פעם אחת ראיתי אצלו תגובה רגשית. זה קרה כשהוא הביא לאחד המפגשים שלנו תקליט ישן של שירי ילדים בגרמנית", נזכר אחד השכנים בשיחה עם דוידוביץ'. "אף אחד לא חשב שהוא פדופיל או אחד כזה שמתעסק עם גופות של ילדות ונערות".
לאחר ההתנסות הראשונה שלו עם גופה, שטוייר פיתח שיטת פעולה. הוא נהג להגיע לבית העלמין בחולון בשעות הבוקר, לספר שהוא קרוב או מכר של נפטרות צעירות ולברר מהו מועד הלווייתן. במקרים אחדים, כמה מהנערות שהוא גנב את גופותיהן אכן היו קרובות משפחה שלו או בנותיהם של אנשים שהכיר.
כשהיה נודע לשטוייר על הלוויה של נערה, הוא היה נטמע בקהל האבלים ומשנן את מיקום הקבר. בלילה היה חוזר עם מכוניתו ומוציא את הגופה. השכם בבוקר, לפני שעובדי בית הקברות היו מגיעים לעבודה, הוא היה מחזיר אותן לקברים.
"אני כמו חיה שניצודה במלכודת אבל אני לא משוגע, אני לא מפלצת", אמר לימים ל"העולם הזה". ממש באותה נשימה הוסיף: "הוצאתי כל מיני ילדות מבתי קברות ולקחתי אותן אליי הביתה".
חקירת המשטרה העלתה שעובדי בית העלמין בחולון הבחינו לא פעם ברגבי עפר שכיסו את הקברים הטריים של ילדות ונערות. הם חשבו שאולי מדובר בבעלי חיים שעברו במקום כדי לחפש מזון; אף אחד לא העלה בדעתו את האפשרות של נקרופיל פעיל בישראל עד שפרדי שטוייר נעצר לגמרי במקרה על ידי בלשי ימ"ר תל אביב.
"הנאשם שולט בדחפיו ויכול להתגבר עליהם"
בחקירתו סיפר שטוייר שהוא נמשך לנערות. הוא הודה בארבעה מקרים וסיפר שתיעד הכל באמצעות מסרטה ומצלמה. בביתו מצאו החוקרים כתמי דם רבים והוא הודה שהביא לביתו "כלבים ונערות" לצורך הפקת סרטים שנועדו לסיפוקו. באחד המקרים הוא לא החזיר לבית הקברות את הגופה וקבר אותה בחורשה ליד הבית. שנים לאחר מכן, נהג בולדוזר שעסק ביישור השטח לקראת פרויקט בנייה גילה את השלד.
"החוקרים היו בהלם ממה שעשה שטוייר, הם לא נתקלו במקרים כאלה. הוא הדהים אותם גם בתיאור של פרטי האירועים. אני לא אתפלא אם הם לא דיווחו למשפחות של הנערות על הפרשה", אומר דוידוביץ'. "הרי גם רוב כלי התקשורת באותה תקופה יישרו קו עם המשטרה וכיבדו את צו איסור הפרסום".
היוצא מן הכלל היה "העולם הזה", שעמוד השער שלו ב-27.12.67 הוקדש לראיון הבלעדי עם שטוייר. "וידויו של האיש שהיה בועל גופות", זעקה הכותרת הראשית בשבועון. המשטרה עיכבה לחקירה את עורך המשנה של השבועון, שלום כהן (לימים חבר כנסת) בחשד להפרת צו איסור פרסום. הוא הובא בפני שופט ושוחרר בערבות. ככל הידוע, לא ננקטו נגדו צעדים נוספים.
עיתונים אחרים נמנעו מסיקור סיפורו של שטוייר גם לאחר הפרסום ב"העולם הזה" שהפך לשיחת היום. "אולי הם רצו לחסוך מהציבור את התיאורים או חששו להפחיד משפחות של נערות", אומר דוידוביץ'. "צריך לזכור שהמציאות החברתית אז לא הייתה מציצנית כמו היום".
לאחר ההודאה הגורפת של שטוייר הוא הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב במעשים מגונים בקטינות, קיום יחסים עם קטינות מתחת לגיל ההסכמה, משכב עם בעלי חיים וביזוי גוויות. בית המשפט קבע בין היתר כי "הנאשם שולט בדחפיו ויכול להתגבר עליהם. מבחינה רפואית הוא חולה נפש בעל סטיות. ייתכן ויגמור את חייו בהתאבדות או שייבצע רצח. סיכויי הריפוי קלושים ביותר".
פרקליטו של שטוייר, עו"ד יצחק דנון, הגיש לשופטים חוות דעת של פסיכיאטר מומחה שקבע כי "הנאשם גאון מבחינה אינטלקטואלית אבל אינו יכול להתגבר על יצריו המיניים". הפסיכיאטר, ד"ר ראובן מאיר, הסביר ש"נקרופיליה מופיעה אצל אנשים שלא מזדהים מבחינה מינית עם יצורים חיים ולא אכפת להם לבוא באקט מיני עם מת. זוהי ריקנות רגשית". כשנשאל איך נכון להתמודד עם שטוייר, ד"ר מאיר המליץ על סירוס או טיפול פסיכותרפי בתנאי מאסר או אשפוז.
דנון הצביע על קשר בין טראומות הילדות של שטוייר למעשיו כבגיר וביקש לטפל בו בבית חולים פסיכיאטרי: "הנאשם ראה בילדותו מעשי רצח, אונס, זוועה. אין ספק שמעשים אלו השאירו רושם עז על נפשו והם שתרמו להיווצרות מחלת הנפש שהרסה את אישיותו [...] הנאשם רק מבקש שיסייעו לו להירפא".
"לאף אחד אין מושג לאן הוא נעלם"
במהלך המשפט שמר שטוייר על שתיקה. להגנתו אמר רק משפט אחד: "הסביבה אשמה במה שקרה לי". אשתו רינה סיפרה לשופטים שסלחה לו והביעה נכונות לסייע לו בטיפול נפשי. השופטים דחו את הבקשה לאשפוז וגזרו על שטוייר תשע שנות מאסר בפועל. הם המליצו גם לבחון אפשרות של חנינה במידה ויתברר "שהטיפול בו הצליח והוא לא חזר לסורו".
שטוייר נשלח לרצות את עונשו בכלא רמלה. היה חשש שינסו להתנכל לו כאדם שהורשע בעבירות מין בקטינות, שנחשבות לטאבו גם בקרב אסירים, אבל בכלא הסתפקו בנידוי מוחלט. גם החשש שיתאבד התבדה. הוא שוחרר לאחר פחות משנתיים, בגיל 31, ונשלח לטיפול בבית החולים באר יעקב. הוא סייע שם לרופאים מתמחים בכתיבת עבודות אוניברסיטאיות.
כאדם חופשי חזר שטוייר לגור בבית הוריו ברחוב ריינס בתל אביב. למחייתו עסק בגרפיקה ובתיקון מכשירי חשמל ואלקטרוניקה, ואת חייו חלק עם אישה צעירה שהייתה בת 17 כשהחלה מערכת היחסים ביניהם. לא מן הנמנע שידעה באילו מעשים הורשע בן זוגה.
ב-1975 הם טסו ביחד לאנגליה. זמן קצר לאחר מכן נפרדו דרכיהם בנסיבות לא ידועות ושטוייר טס לתאילנד ופתח עסק למכירה ותיקון של מוצרי חשמל. "מאז הוא נעלם לגמרי", אומר דוידוביץ'. "הוא ניתק קשר עם חבריו ולאף אחד אין מושג קרה איתו". הדבר האחד שברור הוא שהיו לו אמצעים להתחיל בחיים חדשים; הוא עזב את ישראל עם סכום כסף גדול שצבר במשך השנים.
לא ברור מה עלה בגורלו של פרדי שטוייר ואם הוא עדיין בין החיים. כל ניסיון לאתר אותו ואת משפחתו עלה בתוהו. אשתו רינה, למרות שתמכה בו בתחילת משפטו, התגרשה ממנו לקראת סוף ההליך המשפטי וככל הידוע עזבה את הארץ לגרמניה. בת הזוג האחרונה שלו נשארה ככל הנראה בלונדון. למרות מאמציו של דוידוביץ' ולמרות התחקיר שנערך עבור הכתבה שלפניכם, זה כל מה שידוע עליהם. יש סיבות מבוססות להניח שלפחות חלקם שינו את זהותם.
מאז היעלמותו של שטוייר לא היה עוד מקרה של נקרופיליה בישראל, אם כי ממש באחרונה עלה שוב נושא ביזוי הגופות לכותרות - בנסיבות שונות לחלוטין. זה היה לפני כארבעה חודשים, כשנחשף ב"כאן חדשות" כי סטודנט לרפואה מאוניברסיטת אריאל נגע באיבריים אינטימיים של גופת אדם בחדר נתיחת הגופות באוניברסיטת תל אביב. אחת מהסטודנטיות סיפרה שהוא וחבריו פרצו בצחוק כשעשה מה שעשה.
מאוניברסיטת אריאל נמסר בתגובה לפרסום המקורי על מה שנעשה בחדר נתיחת הגופות: "לצערנו [...] אחד הסטודנטים התנהג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם החינוך האקדמי הניתן, ובוודאי בלימודי הרפואה והבריאות. בעקבות בירור נשלח מכתב התנצלות על ידי הסטודנטים שהיו נוכחים בביקור. לסטודנטים הובהרו בצורה חד-משמעית כללי ההתנהגות המצופים מהם בהמשך לימודיהם בנושאים חשובים ורגישים אלה". אוניברסיטת תל אביב בחרה שלא להגיב לדברים בעת פרסומם.