אגדה מהמיתולוגיה הרומית מספרת את סיפורם של רומולוס ורמוס – זוג תאומים שלהם מיוחסת למעשה הקמת העיר רומא. לאחר שאמם סילביה הכעיסה את המלך, התאומים ננטשו על גדת נהר הטיבר בסלסלה. הם נמצאו על ידי זאבה, אשר היניקה אותם וטיפלה בהם כאילו היו בניה, עד שלבסוף מצא אותם רועה צאן ואסף אותם לחיקו.
האגדה קיבלה גרסאות ופרשנויות רבות דורות רבים לאחר מכן: פסל הזאבה המפורסם במוזיאון הקפיטוליני ברומא, ספר הג'ונגל המגולל את סיפורו של הילד הלבן שאומץ על ידי להקת זאבים, סיפורו של טרזן ועוד. אך למרות שסיפור המסגרת נשמע דמיוני, המציאות דווקא מוכיחה אחרת: מסתבר שלא מעט ילדים גדלו לעולם שכולו טבע, כאשר את שלבי ההתפתחות הראשונים, וחלקם גם את המתקדמים יותר, עברו בחסות לא אחרים מאשר בעלי חיים. הבאנו לכם שישה סיפורים שכאלו.
בחדר סגור עם כלבים וחתולים
במאי 2009, המשטרה הרוסית גילתה ילדה בת חמש בדירה סיברית לא מחוממת וללא תשתיות מים או ביוב. היחידים שאירחו חברה לילדה, שהייתה לבושה בבגדים מטונפים, היו כמה כלבים וחתולים. היא נלקחה מיד לטיפול בחסות המשטרה, שם הבינו עד מהרה כי היא מגלה דפוסי התנהגות חייתיים – היא הילכה על ארבע, לא ידעה לדבר, נבחה במקום לדבר ואכלה בלי הידיים. בחקירה התברר כי לילדה, נטשה מיכאלובה, לא היה קשר עם הוריה בשנתיים שקדמו למציאתה. במהלך הזמן הזה, היא הייתה נעולה באופן תמידי בחדר הסגור בחברת הכלבים והחתולים. באופן אירוני, השכנים העידו כי כלל לא ידעו על קיומה למרות שראו את אביה מטייל בשכונה עם הכלבים אשר הטילו אימה על כל הסובבים.
על פי המשטרה הרוסית, כאשר המטפלים שלה עזבו אותה לבד בחדר, היא החלה לקפוץ על הדלת ולנבוח. "היא לא נאנחה", הדגישה אחת המטפלות, "היא נבחה". באשר להרגלי האכילה, המטפלים שלה סיפרו כי הרגלי האכילה שלה היו טובים וכי אכלה נכון, אולם סירבה לאכול עם כפית ואכלה אך ורק עם פיה, בלי לעשות שימוש בידיים.
הוריה של נטשה נעצרו בחשד להתעללות והזנחה. המשך חייה לא פורסמו, סביר להניח שמטעמי צנעת הפרט.
ג'ון ססבוניה – ילד הקוף מאוגנדה
בתחילת שנות התשעים, העולם נסער מהסיפור המופלא של הילד ג'ון ססבוניה שגדל בחברת קופים. האירועים התרחשו בדרום אוגנדה – מרחב כפרי משופע ביערות פראיים אשר מתקיים בהם מגוון רחב של צמחים ובעלי חיים ללא מגע יד אדם. על פי הסיפור, שהרבה מפרטיו עדיין חסרים ולא ברורים, ססבוניה נולד למשפחה מקומית אשר פורקה כאשר האב רצח את האם ונמצא מאוחר יותר תלוי. ססבוניה, שעל פי ההערכות היה אז בן שנה או שנתיים, צפה באירוע וברח הרחק אל היערות, שם הסתתר מחשש שגורלו יהיה כמו של האם. בראיונות שונים, הוא מספר על המפגש הראשון עם הקופים, אשר זכור לו במעורפל. לדבריו, אלו היו בהתחלה חשדניים כלפיו, אולם הציעו לו מזון ושתיה. בהמשך, כאשר הבינו שהוא לא מהווה איום בעבורם, אימצו אותו כחלק מהלהקה וגידלו אותו כאילו היה צאצא שלהם – לימדו אותו לטפס על עצים, למצוא מזון ולנווט ביערות.
באותם הימים התנהלה באוגנדה מלחמת אזרחים ורבים הגיעו לאזורים הללו של הג'ונגלים, שם היה יחסית רגוע. אחת הנשים שהגיעה למקום, הלכה ליערות כדי למצוא עצים למדורה. כשעברה ליד קבוצת קופים, גילתה כי אחד מהם אינו כמו כולם. לא היה לו זנב. כשהיא התקרבה, היא הופתעה לגלות שזה בעצם ילד.
היא כמובן מיהרה לקחת את הילד לחיקה כאשר הוא כולו מלא בפרווה, ציפורניו ארוכות ומסתלסלות סביב האצבעות שלו וכאשר הוא לא מכיר אף שפת אדם.
בכפר הסמוך, אליו היא הביאה אותו, הוא קיבל טיפול רפואי ומזון חם, אך לאחר שהתרגל לתזונת הקופים, המזון של בני האדם עשה אותו חולה. עם זאת, לדברי מומחים הוא לא היה שורד כך בג'ונגל זמן רב. כדי לאמת את הסיפור שהתגבש על סמך ההתבוננות בו, שחררו את הילד בסביבת קופים ומצאו שהוא הסתדר איתם מצוין ושכמו עם בני אדם, גם איתם הוא נמנע ממבט ישיר בעיניים. מכיוון שלססבוניה לא היה מניין זמן אי שם בתוך הג'ונגל, לא ברור כמה זמן שהה בחברת הקופים, אולם לא היה ספק שהוא מסוגל לתקשר איתם באופן מלא.
זמן קצר לאחר שהוא נמצא, הוא אומץ על ידי פול ומולי, זוג בריטים אשר גידלו אותו ולימדו אותו מה שילד בגילו בעולם המערבי צריך לדעת. לדבריהם, זה לא היה לו קל. כשהיה בן 13, רואיין על ידי העיתון הבריטי "TheGuardian" וסיפר שכשיהיה גדול, ירצה לעבוד עם חיות. עם איזה חיות? לא ברור. הוא כן משוכנע שלא יעבוד עם קופים ומספר שהוא יודע לעשות את מה שאף קוף לא יעשה לעולם – הוא קורץ.
ילדת הזאב
הסיפור הזה, שמוכר היטב בטקסס הוא מעט משונה ומותיר לא מעט מקום לדמיון.
בשנת 1835, הגיעה קבוצת מתיישבים בריטיים לאזור דרום-מערב טקסס והתמקמו על גדת נהר דוויל, סמוך לגבול עם מקסיקו. אחד הזוגות של המתיישבים, ג'ון ומולי דנט, הגיע לאזור כשמולי הרה. כשהתקרב מועד הלידה, השניים החליטו שהם יוצאים לטייל ולחקור את האזור בעודם מתעלמים מהסכנות שכרוכות בדבר. ואכן, יום הלידה הגיע ובאותו היום התחוללה סופה עזה. הלידה הסתבכה וג'ון הבין שהוא מוכרח לקרוא לעזרה. הוא הגיע לחוות צאן מקסיקנית, שם הוא התחנן לעזרה, אבל כשהם חזרו למקום בו השאיר את מולי, הם מצאו אותה מתה. האישה ככל הנראה מתה במהלך הלידה והתינוק, שמינו כלל לא היה ידוע, לא נמצא. מה שהחוואים המנוסים כן ראו בסביבה היו עקבות זאבים.
כעשור לאחר מכן, בשנת 1845, נער שהתגורר באזור סיפר כי ראה "יצור עם שיער ארוך שמכסה חלק גדול מהגוף ונראה כמו ילדה עירומה", כשהוא תוקף עדר צאן כשהוא מלווה בלהקת זאבים. הסובבים התייחסו לסיפור של הנער בגיחוך, אבל כשנה לאחר מכן, הגיעה אישה נוספת כשהיא מספרת על שני זאבים גדולים ונערה זוללים בשר מפגר טרי של עז. כשהיא ניסתה להתקרב, השלושה ברחו. האישה ציינה שהילדה החלה לברוח כשהיא רצה על ארבע ולאחר מכן התרוממה וברחה על שתי רגליים. העדויות בשנים שלאחר מכן התרבו וגם נמצאו עקבות אדם יחד עם עקבות של להקת זאבים מקומית.
בשלב מסוים, מספר בוקרים מקומיים החליטו לעשות מעשה ולתפוס את הילדה המסתורית. לאחר ארבעה ימי חיפושים, היא נצפתה ליד אחד האגמים באזור כשהיא רצה עם להקת הזאבים. הם ניסו לתפוס אתה בעצמם אבל היא הייתה מהירה מדי, לכן החליטו לנסות שיטה נוספת – לולאת לאסו. כשהצליחו לבסוף לתפוס אותה ולהדק את הרצועה, הילדה החלה לעשות קולות מאיימים, ליילל ולנהום. בשלב הזה הגיע אחד הזאבים מהלהקה כדי לעזור לה ותקף את הבוקרים, אלא שאחד מהם שלף נשק, ירה בו והרג אותו במקום. כשהיא כנועה, הילדה הלכה אחרי הבוקרים כשהיא על ארבע רגליים ולא מסוגלת להזדקף ולצעוד על שתי רגליים. היא הורכבה על סוס אל עבר חווה מקומית, שם הוחזקה על ידי הבוקרים. אחד מהם הציע לה בגדים, מים ומזון, אך היא סירבה. את הלילה היא בילתה בחדר סגור אשר הפתח היחיד בו היה חלון אחד קטן גבוה.
במהלך הלילה, הבוקרים שמעו יללות בלתי פוסקות מתוך החדר. בשלב מסוים, היללות התרבו והגיעו מכיוונים נוספים. להקת הזאבים הגיעה לחווה בעקבות היללות. הזאבים פרצו אל תוך המכלאות בחווה, פגעו בצאן, בבקר ובסוסים, הבוקרים התעוררו, ירו באוויר וצעקו כדי להבריח את הזאבים ובתוך כל ההמולה, ילדת הזאב הצליחה להיחלץ מתוך החלון בחדר ולברוח חזרה את הטבע.
בשנים לאחר מכן, יצאו עוד כמה משלחות חיפוש אחריה. בין הדיווחים שהגיעו, נמסר כי נערה בגיל 17, גיל אשר תואם את גיל הילדה אשר חיפשו, נצפתה כשהיא מיניקה שני גורי זאבים. משהיא הבחינה בצופים, היא מיהרה לברוח עם הגורים ומאז, נעלמה לעד.
הסיפור המטורף הזה התרחש כאמור במאה ה-19, כשאמצעי התיעוד הוויזואליים לא היו קיימים עוד, וישנן מספר טענות כי מדובר באגדת עם מקומית. את האמת, יהיה קשה מאוד לברר היום, אבל הספק מספק לא מעט עניין.
בירד-בוי
הסיפור הבא הוא סיפור על ילד שאמו בחרה לגדל אותו בחברת ציפורים. הילד נמצא בשנת 2008 בדירת שני חדרים שהייתה מלאה בכלובי ציפורים. העובדים הסוציאליים שחילצו אותו מהדירה ולקחו אותו לטיפול, סיפרו שהילד תקשר רק באמצעות ציוצים ושריקות כאשר התזונה שלו התבססה על אוכל ציפורים. עוד סיפרו כי מההתנהגות שלו, התרשמו כי אמו בת ה-31 התנהגה אליו כפי שראוי להתנהג לחיית מחמד ובתוך כך – מעולם לא דיברה איתו. מכאן הבינו שהתקשורת היחידה שהייתה לילד, הייתה עם בעלי הכנף שהקיפו אותו.
הרופאים שבדקו אותו מיד לאחר שנמצא, טענו כי לא נגרם לו נזק פיזי, אבל כי סבל "מתסמונת מוגלי" (ראו מסגרת) וכתוצאה מכך, חווה קשיים בהשתלבות בחברה אנושית. כאשר ניסו לדבר איתו, כך סיפרו, הוא הגיב בציוצים, שריקות ותנועת כנף בשתי הידיים.
האם, כך על פי הדיווחים בחרה לוותר על המשמורת עליו והוא הועבר לטיפול שירותי הרווחה הרוסיים.
אוקסנה ילדת הכלב
כשהיתה בת שלוש, אוקסנה, ילדה ממוצא אוקראיני, ננטשה על ידי הוריה השתויים מחוץ לבית החווה שבו התגוררו. בחסות החשיכה של הלילה, היא זחלה אל אחד הפחונים בחווה, שם התגוררו כלבים. הפחון, היה המקום החם בו הכלבים דאגו לה במשך חמש השנים שלאחר מכן, האכילו אותה, טיפלו בה וגם הקנו לה כישורים של כלב. בין הכישורים שלמדה – ריצה על ארבע רגליים, נביחות ושימוש בידיים, בלי לעשות שימוש בבהונות האצבע. ההורים והסובבים, למרבה אירוניה, לא הבחינו בהיעדרה.
לאחר חמש שנים, אשר השפיעו באופן בלתי הפיך על חייה של אוקסנה, השכנים דיווחו עם ילדה שמתגוררת עם החיות בחווה. כשהיא נמצאה, בשנת 1991, אוקסנה בקושי דיברה ורצה סביב כשהיא נובחת ומחקה למעשה את אלו שטיפלו בה בשנים שקדמו למציאתה. למרות שיתכן שראתה בחייה בני אדם, מבחינתה, הם לא היו בני מינה. החיים המשמעותיים באמת מבחינתה היו אלו שחוותה בתוך המלונה.
לאחר מציאתה, אוקסנה נלקחה לטיפול שירותי הרווחה במדינה שלא מיהרו לתעד את המקרה שלה כמיוחד. עם זאת, המטפלים שלה מאותם הימים מספרים כי התנהגה לחלוטין כמו בעל חיים, שהתהלכה על ארבע רגליים ושאכלה כמו שכלב אוכל". בסרטון בו תועדה, נראתה כאשר היא מנסה לפתוח ברז, כאשר היא שותה באמצעות הלשון וכאשר היא נובחת. אולם, אוקסנה עברה תהליך שמטרתו הוא שילובה בחברה אנושית. התהליך, שמראש לא היה צפוי להצלחות מרובות במיוחד, כלל לימוד של שפה וגינונים הנהוגים בהתנהגות סבירה של בני אדם.
בשנת 2006, פסיכולוג בריטי בשם לין פריי פגש את אוקסנה בת ה-23 שהתגוררה במוסד לחוסים המאותגרים מבחינה מנטלית. זו היה הפעם הראשונה למעשה בה אוקסנה פגשה באיש מקצוע שאינו אוקראיני. לדבריו, אוקסנה ידעה לדבר, אך ללא מקצב וללא טונים, אבל כן ניחנה בחוש הומור מפותח. בראיון לטלגרף הבריטי סיפר שאוקסנה מאוד אהבה להיות במרכז העניינים ושדווקא ניהלה תקשורת אדיבה עם בני אדם. כשנתן לה מתנה, זו הודתה לו באופן שלא היה מעלה על דעתו שגדלה בחברת כלבים, אך מאוחר יותר הבחין שכמו כלב שמקבל עצם וממהר להסתיר אותה, גם אוקסנה מיהרה להחביא את צעצוע העץ שנתן לה במתנה.
למרות ההתרשמות המעודדת של הפסיכולוג מאוקסנה, בסיכום המפגש ציין כי מנטלית, אוקסנה נמצאת בגיל 6. מה היא עוד תספיק ללמוד? גם באשר לזה המומחים סקפטיים שכן את רב הכישורים והיכולות הבסיסיות, ילד לומד עד גיל 5 או 6.
בן-כלב
בשנת 2004, עובדי הרווחה באלטאי שבסיביר הבחינו ביד בן שבע מסתובב לבדו ותהו מדוע הוא לא בבית הספר. כשניסו לדובב אותו, הוא לא הגיב ומהר מאוד הבינו כי הילד גדל ללא מעורבות הורים.
סיפורו של אנדריי טולסטיק מתחיל בגיל שלושה חודשים, אז ננטש על יד הוריו ואומץ ככל הנראה על ידי כלבים. עובדי הרווחה שהתבוננו בילד בן הארבע, זיהו כי הוא הולך בעיקר על ארבע רגליים, שבמגע עם בני אדם, הוא מכה והודף, שהוא מרחרח את האוכל שלו לפני שהוא אוכל אותו וכי הוא אוכל בצורה פראית שהולמת כלב. בבירור הסתבר שאמו של אנדריי עזבה אותו בבית לבד עם אביו האלכוהוליסט שנעלם גם הוא מהר מאוד. מכיוון שבית המשפחה היה יחסית מרוחק, איש לא הבחין בהיעלמות האם ולא תהה מה קורה עם הילד. בן המשפחה היחיד שנותר בתמונה היה למעשה כלב השמירה שלהם שאיכשהו הגן על הילד ודאג לו כדי שיוכל לשרוד ולגדול.
זמן קצר לאחר שנמצא, אנדרי הועבר למקלט ליתומים בתקווה שיצליח להתערבב עם יתר הילדים ולסגל תכונות התנהגות שהולמות בני אדם. צוות המקלט סיפר שכשהגיע, הביע חרדה מאנשים, התנהג באגרסיביות והמשיך לרחרח את המזון שלו לפני שאכל. את התקשורת איתו ביססו על סימנים בסיסיים. כשבועיים לאחר שהגיע למקלט החל ללכת על ארבע, למד לאכול עם כפית, להציע את המיטה שלו ולשחק בכדור. יתר הילדים הגיבו אליו בחשדנות וקראו לו "פרא אדם", אבל הייתה דווקא ילדה אחת שאיתה הוא תקשר באמצעות שפת הסימנים.
הרופאים, הפסיכולוגים והמטפלים שפגשו את אנדריי, סברו כי בנוסף להתפתחות הקלוקלת שלו, הוא נולד גם עם פגם בשמיעה וכתוצאה מכך גם פגם בדיבור, מה שהקשה את הטיפול בו.
מהי תסמונת מוגלי?
המושג "תסמונת מוגלי" נטבע על ידי החוקרת וונדי דוניגר מאוניברסיטת שיקגו, כשהיא מתארת מצב בו עולם הטבע ועולם המושגים האנושי מתחברים לאחר – החיה האנושית. מדובר בישות שנמצאת בין שני העולמות כאשר לא מדובר לחלוטין באדם, אך גם לא לחלוטין בבעל חיים. כדי לתאר את הישות הזו, משתמשת דוניגר במקרים אמיתיים של ילדי פרא אשר גודלו על ידי בעלי חיים ואת מרכיבי ההתנהגות שלהם.
תסמונת מוגלי אינה מוגדרת בעולם המושגים הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי כמחלה, אך ידועה כקושי של אדם שגודל על ידי חיות להסתגל לחיים בחברה אנושית – בתוך כך, גינונים ושפה. ילדים ומבוגרים שלקו בתסמונת מוגלי התקשו לאכול באמצעות כלים, גילו חרדות וחשדנות כלפי בני אדם, נדרשו ללמוד שפה מאפס ובחלק מהמקרים, ההתפתחות המוחית שלהם הייתה בפיגור מסוים.