"אם אתה יכול להביט, ראה. אם אתה יכול לראות, התבונן", כך כתב הסופר ז'וזה סאראמגו בספרו "על העיוורון" – ספר שמתאר התנהלות של עולם שבו כולם עיוורים, ספר שלמעשה מטיל ספק בכל מה שאנחנו רואים. ובאמת? מה אנחנו רואים? האם התמונה שאנחנו חושבים שהיא המציאות היא אמיתית או שבכלל מדובר בתעתועים?
לפני מספר שבועות כבר ראינו שבעלי חיים רואים את העולם אחרת לחלוטין מאיך שאנחנו רואים אותו, ומקבלים במבט חטוף מידע שונה מזה שאנחנו מקבלים. השבוע, אנחנו מאתגרים את העיניים שלכם עם חמישה ניסויים פשוטים שיגרמו לכם להטיל ספק בכל מה שראיתם עד היום.
כמה טוב שיש שתיים
נתחיל עם ניסוי פשוט. לטובת הניסוי קחו חבר טוב, עצמו עיניים ובקשו ממנו להחזיק מולכם עיפרון כשהקצה שלו פונה כלפי מעלה בניצב קרקע. הכי חשוב – הוא בוחר באיזה מרחק להחזיק את העיפרון מכם. כשהוא אומר לכם שהוא מוכן, פתחו עין אחת, הרימו את היד החזקה שלכם ונסו לגעת בקצה העיפרון בתנועה אנכית חדה.
מה התוצאות? הצלחתם? רובכם ככל הנראה תפספסו.
למה זה קורה? שתי העיניים שלנו מספקות לנו ראיית עומק, זוהי למעשה התכונה שבזכותה אנחנו מסוגלים לאמוד מרחקים. לולא ראיית העומק, כשהיינו רואים אובייקט קטן לא היינו יודעים להגיד אם הוא קטן או רחוק, טורפים היו מתקשים מאוד להתנפל על הטרף שלהם, כדורגלנים היו מבקיעים גול לעתים רחוקות ועוד. כשמוציאים עין אחת מהמשוואה, ראיית העומק נפגעת, כמו שראינו בניסוי עם העיפרון.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה קורה אם מאבדים עין? במקרה כזה, באמת יש פחות תחושת עומק, אבל המוח יודע לפצות על זה עם יכולת הלמידה שלו. בניסוי עם העיפרון לצורך העניין, אם תנסו עוד פעם או פעמיים, תצליחו. בכל אופן, שמרו על שתי העיניים שלכם בריאות. את הניסוי הזה אגב, אנחנו ממליצים לכם לשמור ולהכניס לרשימת משחקי השתייה שלכם, אז הוא יהיה מוצלח ומשעשע הרבה יותר.
הכתם העיוור
לטובת הניסוי הבא, מקמו את התמונה הבאה במרכז המסך.
כעת, התמקמו עם הפנים שלכם במרחק של בערך פי 3 מהמרחק שבין האותיות בתמונה. כסו את אחת העיניים ומקדו את הראיה שלכם באות בצד הנגדי לעין החשופה ולאט לאט התרחקו מהמסך. אופס, קלטתם את זה? בשלב מסוים, האות השנייה, זו שלא התמקדתם בה, נעלמת. לא שמתם לב, תתחילו את הניסוי שוב.
למה זה קורה? כאן מדובר בתסמונת הכתם העיוור. כדי להבין למה זה קורה, צריך להבין איך העין שלנו בנויה.
העין שלנו היא מעין עדשה שממקדת קרני אור שמגיעות לרשתית – שכבה של תאים קולטי אור בחלק האחורי של העין. שם מתחבר עצב הראייה, מעין כבל שמעביר למוח את התמונה שנקלטה בעין. דווקא בנקודת החיבור של עצב הראיה לרשתית, אין תאים שקולטים אור, מה שיוצר כתם חסר תאים. זה יוצר מעין "שטח מת" בתמונה שהעין לא מסוגלת לקלוט לבדה. על השטח המת הזה, המח מפצה באמצעות המידע שנקלט מהעין השנייה.
שמח או עצוב?
איך אנחנו יודעים שאדם מחייך אלינו? הסימן הכי בולט הוא השפתיים. ככה אנחנו גם מציירים סמיילי שמח או עצוב. האם זו תנועת הפנים היחידה שמצביעה על מצב הרוח של האדם? בואו נבדוק.
הניסוי הבא ממחיש איך הזווית שממנה אנחנו מסתכלים על אדם משפיעה על איך הוא נראה לנו – שמח או עצוב. לטובת הניסוי, נזדקק לתמונה של אדם, כזו עם הבעה ניטרלית ואשר מצולמת ממש מקדימה.
בשלב הראשון, נקפל את התמונה לאורכה בקו האף כלפי פנים. בשלב השני נעשה שני קפלי אורך נוספים, בקווי העיניים, הפעם כלפי חוץ. כעת, נפתח את התמונה ונחזיק אותה כשהיא מקופלת למחצה. הביטו בה מלמטה, הדמות בתמונה תחייך אליכם. הביטו מלמעלה, היא כבר לא תיראה מרוצה כל כך.
למה זה קורה? יש עוד מרכיבים לחיוך – הגבות שיכולות להיות מוגבהות או מונמכות וכמובן שהעיניים מלמדות גם הן על מצב הרוח של אותו האדם. חיוך מזויף, לצורך העניין, הוא כזה שעושים רק עם השפתיים. בניסוי הזה, אנחנו בעצם "מזיזים" את הגבות והעיניים, בלי להשפיע על השפתיים של אותו האדם ובכל זאת, ההבעה נראית שונה לחלוטין. אריק איינשטיין שר "כשאת בוכה את לא יפה", יכול להיות שהוא היה צריך לשנות את הזווית...
אשליית מפל המים
לטובת הניסוי הבא, אתם לא צריכים לעשות הרבה – פשוט להפעיל את הסרטון, להביט במרכז המסך ולהתרכז בו למשך כל הסרטון. אל תעשו לעצמכם הקלות ותריצו את הסרטון קדימה, צפו בו לכל ארכו ותמשיכו להביט במסך גם כמה שניות אחרי שהוא מסתיים.
הרגשתם שהתמונה ממשיכה לזוז? זה לא במקרה. מדובר באשליית מפל המים. מה הקשר? במדינות משופעות במים, שלא כמו ישראל, אנשים שהביטו למשך זמן רב במפל מים או בנחל זורם התחילו להרגיש באופן משונה שגם האדמה והסלעים מסביב זזים. בפועל, חוץ המים שזרמו, הכול עמד במקומו. ובכל זאת, נשאלת השאלה – למה הכול המשיך לזוז?
כאן, הסיבה נעוצה במרכז הראייה במוח. התאים באזור הזה במוח פועלים כל הזמן וכשהם מזהים תנועה, הפעילות שלהם מוגברת. במצב של צפייה ארוכה ומונוטונית בתנועה קצובה, מפל מים, מאוורר או אנימציה קצובה ורציפה הם מתעייפים ומפסיקים לשדר את התנועה הנקלטת בכל העוצמה. כשהתנועה נעצרת – תאי העצב שאחראים על ראיית תנועה בכיוון מסויים מפסיקים לפעול באופן מוחלט, מה שגורם למוח לפרש את התמונה כתנועה בכיוון השני.
אתם מוזמנים לנסות את גרסת המפל בסרטון הבא, רק אל תשתגעו לנו.
ובכלל שזה כיף כל כך הנה עוד אחד שאסור לפספס:
כולנו קצת עיוורי צבעים
עוד ניסוי אחד ודי. גם הפעם, מקמו את התמונה הבאה במרכז המסך, התרכזו באיקס בצד שמאל ואמרו לאדם שלצדכם מה צבעי הריבועים בצד ימין של התמונה.
לא הצלחתם הא?
גם כאן, מדובר במגבלות של הרשתית. לרשתית יש אזורי רגישות שונים לצבע. במרכזה היא רגישה מאוד לצבע, בעוד שבהיקף שלה, היא לא רגישה כמעט כלל. התאים באזורים ההיקפיים הם למעשה תאי ראיה "עיוורי צבעים". לכן, בהיקף התמונה, אנחנו לרב לא רואים צבעים.
חשבתם שהראיה שלכם היא 6:6? אתם טייסים והייתם בטוחים שאתם רואים מושלם? הדהמתם את האחות של בית הספר בבדיקת הראייה? בכל זאת, עכשיו אתם יודעים שיש דברים שאף אחד לא ממש מסוגל אליהם.
הכתבה נעשתה בשיתוף עם מכון דוידסון לחינוך מדעי.