מהי האמת? זוהי שאלה שנתקלים בה באופן יומיומי שופטים, עורכי דין, עיתונאים, ארכיאולוגים ומדענים. התשובה בהרבה מהמקרים רחוקה מלהיות חד משמעית, כשבדרך יש שורה ארוכה של זיופים, מניפולציות ושקרים שאיש לא עולה עליהם. ואכן, הרבה ממה שהאנושות ידעה שנים רבות, התברר בסופו של דבר כבדיה. כמו המקרים המפורסמים שלפניכם.
יומני היטלר
באפריל 1983, מגזין החדשות הגרמני "שטרן" הודיע כי קיבל לידיו 60 מחברות שהם למעשה יומניו הסודיים של היטלר הכתובים בכתב ידו. עורכי העיתון שחררו לטובת העניין תקציב של כעשרה מארק גרמנים ומכרו את זכויות הפרסום של הקטעים גם לעיתון הבריטי "סאנדיי טיימס", כשהם משוכנעים שמדובר במסמכים אוטנטיים. ההיסטוריונים שהמחברות הובאו לבדיקתם היו חלוקים בדעותיהם וחלקם הטיל ספק גדול בעצם העובדה שהפירר באמת היה זה שכתב אותם. אולם, עורכי המגזינים שחששו לפספס פרסום שכזה, העדיפו להאמין דווקא להיסטוריונים שגרסו שזהו כתב ידו של היטלר. יש לציין שלא מדובר בחאפרים, אלא בשניים מההיסטוריונים הבכירים והמוכרים ביותר בבריטניה של אותם הזמנים. אלו גם הגדילו להגיד שחשיפת היומנים עשויה לחולל שינויים מרחיקי לכת במחקר.
ימים ספורים אחרי ההודעה של העיתונים, שלישו האישי של היטלר, התראיין בכתבה לשני העיתונאים הישראלים יוסי מלמן ודניאל מגן, וטען כי לא יכול להיות שהיומנים הללו שייכים להיטלר משום שלא היה לו זמן להשקיע בכתיבת יומן אישי. בנוסף, היו כאלו שטענו שלא הגיוני שחלק מהקטעים נכתבו על ידי היטלר, משום שזה היה פצוע בידו במהלך התאריכים עליהם הם נקובים. כמו כן, היה עניין לא ברור עם החתימה ועוד.
כל אלו, לא הפריעו לעיתונים לשפוך מיליונים על ה"תגלית" הזו. בסופו של דבר, אחרי שמספיק קולות קראו לכך, העיתון העביר את היומנים לארכיון ממשלתי כדי שיבחן את המהימנות שלהם. ניתוח גרפולוגי קבע באופן וודאי שהאדם שכתב את היומנים האלו לא היה היטלר עצמו. בנוסף, בדיקה כימית של היומנים, מצאה אלמנטים של פלורוסנט, מה שלא סביר למצוא על ניירות עתיקים כל כך. לא די בזה. נמצא שבייצור המחברות נעשה שימוש בפוליאסטר – חומר שהשימוש בו החל רק בשנת 1953. אופס.
החקירה הפלילית שנפתחה בנושא מצאה שהמחברות הן פרי עבודתו של קונרד קוג'או, זייפן ידוע לשמצה ממזרח גרמניה. עוד העלתה כי העיתונאי שלכאורה חשף את היומנים, גרד היידמן, העביר לזייפן רק 2 מיליונים מתוך מה שהמגזין שילם לקבלת המחברות וגלגל את היתר לכיסו. בנוסף, ממכירתן של המחברות, גם העיתונאי גרד היידמן שלכאורה "חשף" את המחברות, גלגל לכיסו 7 מיליון מרק. בסופו של דבר, השניים נשפטו לעונש מאסר של 42 חודשים, ההיסטוריונים שצידדו בכך שזהו כתב ידו של היטלר איבדו את השם שבנו לעצמם ואותו הסיפור נחרט כעוד תקרית מביכה של הגרמנים.
מבצע קציצה
אם כבר התחלנו עם הגרמנים, נמשיך עם עוד פדיחה רצינית שלהם.
באחד משלבי מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית רצו לפלוש לאי סיציליה. הם ידעו שבהינתן שהגרמנים יהיו באי בכוחות מוגברים, הפלישה תהיה אתגר גדול מדי, כך שהם נדרשו למצוא דרך לגרום להם להגיע למקום אחר.
הבריטים הסעירו מוחות ומצאו פתרון גאוני: הם לקחו גופת חסר בית שמת מדלקת ריאות, הלבישו אותה במדי קצין בכיר, שמו עליה מסמכים מסווגים והשליכו אותה בחופי ספרד. המסמכים שנשאה הגופה גוללו מהלך קרב לפלישה ליוון וסרדיניה, פלישה שלמעשה הייתה מומצאת לחלוטין. המטרה הייתה משיכת הכוחות הגרמנים לאזור זה, דילול כוחות בסיציליה ושמירה על אפקט ההפתעה.
הטריק הזה עבד להם יופי – הגופה נמצאה והועברה לגרמנים, שקנו את זה והעבירו את מירב הכוחות שלהם מאזור סיצליה, מה שכמובן הקל מאוד בפלישת הבריטים לאזור. הסיבה שזהו שמו של המבצע, הוא כי הגרמנים פשוט אכלו את זה, כמו קציצה. במקרה הזה אנחנו משוכנעים – היטלר התעצבן. חסר הבית? יש מצב שמגיע לו צל"ש.
החייזר
בשנת 1947, התרחש ברוזוול שבניו מקסיקו, ארצות הברית אירוע די משונה שקצת קשה לתת לו כותרת. אפשר להגיד שעל פי לא מעט גרסאות, התרסק במקום רכב חלל של חוצנים ובו מספר גופות חייזרים. כמו שהאמריקאים אוהבים, גם במקרה הזה, תיאוריות הקונספירציה הקדימו את הסיפור עצמו, והצבא נחשד בכך שהסתיר את מה שבאמת קרה שם. ומה שבאמת קרה שם, נותר בעבור רב האנשים, אם לא כולם, כתעלומה. בין תיאוריות הקונספירציה שעלו, הייתה אחת שגרסה שברכב הזה היו גופות של חייזרים.
בשנת 1995, אחרי כמה שנים שבמהלכן כמעט אף אחד לא דיבר על אותה התקרית, העניין התעורר מחדש. איש עסקים בריטי בשם ריי סנטילי נפגש עם מספר חוקרי עב"מים והציג בפניהם סרט שחור לבן באיכות ירודה ובו מתועדת נתיחת גופתו של מה שנטען כי הוא חייזר שהיה ברכב החלל ברוזוול. הסרטון שנמשך 17 דקות נמכר למספר רב של ערוצי טלוויזיה ואף שודר בשעות שיא ברשת פוקס ניוז. השידור הנרחב עורר דיון ציבורי רחב באשר לאותנטיות שלו. סטנילי דבק בעובדה כי הוא אמיתי וכי קיבל אותו מאיש צבא לשעבר.
בשנת 2006, אחרי למעלה מעשור של שמירת סוד, סטנילי הודה במהלך ראיון שהסרטון הוא תרמית מתוחכמת. לדבריו, את גוף החייזר עיצב פסל שעמל על היצירה כשלושה שבועות והקרביים שלו הורכבו ממוח של כבשה וכנפי עוף מאטליז מקומי וגם מריבת פטל. היינו אומרים שהוא יכול היה למכור את הסרטון הזה גם לערוץ האוכל. מכל מקום, סטנילי טען כי הסרטון הזה אמנם מזויף, אך עם זאת טען שהוא מתבסס על סרטון אמיתי שנהרס לפני שהובא לפרסום. איפה האמת? ימים יגידו.
מעגלים מסתוריים
חקלאי אמריקאי מתעורר לעוד בוקר פסטורלי בבית החווה שלו הנושק לשדות התירס. הוא יוצא מהבית ומבחין במשהו משונה. במבט מלמעלה, ניתן לראות שהוא עומד במרכזו של שדה תירס עם תופעה משונה של מעגלי תבואה שהופיעו בן לילה. הסצנה הזו מוכרת לכל מי שצפה בסרט אימה אמריקאי כזה או אחר והמוטיב הזה הוא כזה שחזר על עצמו בלא מעט בקרים בחוות החקלאיות הענקיות של צפון אמריקה. איך זה נגרם? יצרני הסרטים סיפקו תשובות יצירתיות והאמריקאים, כהרגלם, בחרו בהסברים ההזויים ביותר.
לכל זה שמו סוף שני חקלאים שחשפו בשנת 1991 את הסוד שהיה שמור לעובדי האדמה בלבד – הם היו אלו שעשו את זה. מפתיע, אה? ובכל זאת, איך הם עשו עיגולים מושלמים כל כך? מסתבר שזה לא היה מסובך כל כך: הם עיגנו מקל לקרקע, קשרו אליו חבל, מתחו את החבל, סימנו עיגול והתחילו לקצור. צר לנו שאכזבנו אתכם כשגילינו לכם שאלו לא באמת חייזרים, אבל לכל תעלול של אמריקאי משועמם יש גבול. איטי בתגובה – "call home".
כפיצוי, קבלו סדרה של יצירות אמנות מרשימות מחקלאים עשו בשדות שלהם.
התפרצות הר געש
הטבע חזק יותר מכולנו ואת הטבע קשה מאוד לנצח. אחת המדינות שבה הטבע הכי שולט היא ניו זילנד. עם כל היופי והשלווה במדינת האיים המרוחקת, יש בה פוטנציאל לא קטן לאסונות טבע - צונאמי, רעידות אדמה, סופות, שלגים פתאומיים, נפילות קרחונים – כל אלו תרחישים סבירים בה והתושבים מתבקשים לא מעט פעמים להישאר בתוך הבתים עד יעבור זעם. לידע כללי, צופרי האזעקה בניו זילנד מיועדים למקרים כאלו. האיום היחיד מהשמיים, הוא חרא של ציפור. אולי גם קרינת שמש.
עיר המסחר של המדינה, אוקלנד, יושבת באזור וולקני על גבי רכס של הרי געש כבויים אשר נמשכים אל תוך הים באיים שמול העיר – רנגיטוטו ומוטוטאפו המרוחקים בכ-5.5 קילומטרים בלבד מבתי התושבים. כולם יודעים שההרים הללו כבויים, אבל אף אחד לא מבטיח שיום אחד הם לא יתפרצו מחדש. בשנת 2010, תושבי העיר התעוררו לבוקר שהיה נראה להם כמו תחילתו של אסון – מפסגתו של רנגיטוטו החל להיתמר עשן. תושבים צילמו והתחילו לשתף ברשת והחלה בהלה במדינה כולה. מוקדי המשטרה וההצלה של המדינה הוצפו בפניות של תושבים מודאגים שחששו לגורלם.
בסופו של דבר הסתבר שזוהי התפרצות מזויפת, שעומד מאחוריה לא אחר מאיש טלוויזיה מקומי מפורסם, מארק אלי. אלי ועוד כמה חברה מקומיים עלו להר, נכנס למכתש שלו ועם שחר הציתו בתוכו צמיגים ישנים שהפיצו מעליו עשן סמיך שנראה עד לבתי העיר בבירור. החבר'ה השובבים האלו אמנם קטעו את שגרת החיים המשעממת של הניו זילנדים, אבל חטפו על כך בראש מראשות שמורות הטבע המקומית שחששה בעיקר מהתפשטות האש על האי שמהווה בית גידול ייחודי באזור. התושבים? הם חזרו להשתעמם מציוצי הציפורים.