אני, עיתונאית חוקרת >> פיתיון של שקר עבור קרפיון האמת
באותו היום לבשתי שמלה שקניתי ב-150 שקלים באלנבי, ענדתי עגילים דמויי-זהב וטבעת תואמת, נעלתי נעלי עקב והפכתי בין רגע למיליארדרית. כמובן שזה לא השמלה והאקססוריז שהפכו אותי לכזאת, זאת הגישה. הבטתי במראה ואמרתי לעצמי: את אישה עשירה מאוד והעולם נמצא כאן כדי לשרת אותך. נולדת לתוך זה, את רגילה לזה, וזה מובן מאליו עבורך. את לא מבקשת – את דורשת. את לא מהססת – את חותכת. האנשים שתפגשי היום יידעו שזאת מי שאת מהשנייה הראשונה שבה יביטו בך: את בת של אוליגרך, ואת כאן כדי לסגור עסקה של מיליונים.
מטרת הכתבה הייתה לבדוק מה יקרה כשבת של אוליגרך מפוברק, כלומר אני, תבקש לרכוש קבוצת כדורגל ישראלית. אילו דלתות ייפתחו בפניה. אילו בדיקות ייערכו ביחס לזהותה ולאמינות הסיפור שהיא מספרת. עד כמה אנשים רציניים-כביכול יהיו מוכנים להוליך את עצמם שולל אך ורק משום שנופפו מולם בכסף. ידענו, שני הכתבים הנוספים שעבדו אתי על התחקיר ואני, שהדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא להמציא דמות עם שם קשה להגייה, כך שכשהאנשים בצד השני יחפשו אותו בגוגל ולא ימצאו כלום – הם יאשימו את עצמם ולא יחשדו. זה עבד מצוין, בין היתר משום כשאנשים מזהים כסף, הם לא ממש בודקים לעומק. הכסף מסנוור אותם, גם במקרים שבהם הוא לא באמת קיים.
נפגשנו עם מנהלי קבוצות רבות. ישבנו בלובי של מלונות יוקרה, במשרדים ובמסעדות. הנחיתי את הקולגות הגברים שיפתחו לי תמיד את הדלת, ישלמו עלי והכי חשוב – אף פעם לא יתנו לי להזיז את הכיסא בשביל עצמי. למה? כי ככה זה ברוסיה. כשישבנו במסעדה מזרחית עם מנהלי קבוצה ערבית, התעניינתי בסקרנות קרה, מה זה הכדור השומני הזה שמתגלגל לי בצלחת. כשנעניתי בתשובה, חזרתי שוב ושוב בשעשוע על המילה "פלאפל" במבטא רוסי, ואז התחלתי לחתוך אותו בסכין ומזלג. כמובן, שתיתי יין אדום.
הייתי קפריזית וגחמנית. בשיחה עם מנהלי אחת הקבוצות הכרזתי שאני לא רוצה שחקנים ערבים – ומיד הובטח לי שיפוטרו. בשיחה אחרת אמרתי שאצלי לא יהיה תרנגול בתור קמע – ומיד הבטיחו שיוחלף בנמר. "נוציא נמר לסיבוב במגרש", אמרו. דרישות לא הגיוניות, גזעניות, הזויות – נענו כמעט תמיד, ומיד. והכול בשביל בת האוליגרך שלא מתביישת לבקש דבר, כי הרי הכול מגיע לה. יש הסכמה שבשתיקה מצד כל הצדדים שכך העולם העובד, וצריך פשוט לקבל את זה.
לשקר היטב צריך לדעת. זה דורש כישרון, שחלק קטן ממנו מולד ורוב רובו נרכש. ראשית, חייבים להיות בעלי דמיון מפותח, יכולת אלתור מעולה ויכולת לקרוא את האנשים שמולכם. כשמדובר בהתחזות, אז עוד קודם לכן, צריך גם לדעת לבנות כמו שצריך את הדמות הפיקטיבית שאתם נכנסים לנעליה. כמובן שככל שהיא תהיה יותר דומה לכם, כך יהיה קל יותר לשקר, אבל אסור להתפשר בשל כך בגזרת הפרטים הקטנים, אלו שהופכים את התמונה הגדולה לאמינה יותר.
הדרך לפתור את המתח הזה היא באמצעות תחקיר. כמו סופר טוב, צריך ללמוד את עולמה של הדמות שאליה אתם עומדים להתחזות. צריך לאסוף כמה שיותר מידע לגבי החברה שממנה היא באה: מה מקובל בה ומה לא, מה אופנתי בה ומה לא, מה נהוג לומר בה ומה לא. עוד טיפ חשוב – תהיו מציאותיים ותכירו במגבלות שלכם. לא כל מסיכה שנשים על עצמנו תהיה אמינה. אם עלי להיות אישה דתייה, אתחזה לחוזרת בתשובה, וכך אם אעשה טעות, תהיה לזה הצדקה. והכי חשוב: בסופו של יום, אתם חייבים להאמין לעצמכם. אחרת, אף אחד לא יאמין לכם. תישירו מבט, דברו בטון שלו ובטוח בעצמו, תלכו הליכה בטוחה ולא נמהרת. אלא אם כן אתם מתחזים לקבצן, כמובן.
לאורך שנות עבודתי כעיתונאית התחזיתי לא מעט: מפועלת על פס ייצור במפעל ועד לרוכשת כליות מסוחרי האיברים. שיקרתי למספר רב של אנשים, אבל עשיתי את זה תמיד מתוך ניסיון להגיע לאמת. "עם פיתיון של שקר, דגים קרפיון של אמת", אמר שייקספיר. זו הבחנה חשובה, משום שאני שונאת לשקר. אני מתקשה לומר שאני חולה כדי לחמוק מיום עבודה או לייפות את קובץ קורות החיים. יש בשקרים הקטנים האלה משהו משפיל ומביך – בעיקר כלפי עצמך – והמבוכה הזאת שהם יוצרים גם גורמת לנו להפוך לשקרנים הרבה פחות טובים. גם את זה צריך לקחת בחשבון.
ישנם עוד מקצועות רבים שמחייבים את העוסקים בהם לדעת לשקר: שוטרים סמויים, עורכי דין פליליים. דיברנו איתם, כדי ללמוד איך להפוך לשקרן טוב. הם העשירו את הידע שלנו בנושא ועל הדרך חשפו סיפורים מרתקים. במקרים אחרים, זהו אורח החיים שמאלץ את האדם לחיות בשקר ולהסתיר. דיברנו גם עם אנשים כאלה, כמו אריאל (שם בדוי), חרדי שאינו מאמין עוד באלוהים אך חייב לזייף אמונה עבור הקהילה שבתוכה הוא חי – וגם לו היו תובנות רבות בשאלה כיצד לשקר. לפני שנפנה את הבמה בשבילם, זכרו את מילותיו של ג'ורג' קוסטנזה ב"סיינפלד": זה לא שקר אם אתה מאמין בזה.
יניב אסרף, לשעבר שוטר סמוי >> חוק מספר אחד בשקר טוב: להיצמד לאמת
"אתה חייב להכיר היטב את האנשים שלהם אתה משקר ואת העולם שלהם. כסמוי שבא לסגור עסקת סמים, הייתי חייב לדעת כמה שיותר פרטים על האיש שרציתי לתפוס: למשל, אם הוא סוחר סמים גדול או קטן, מי נמצא מעליו בשרשרת המזון, איך אפשר להגיע למי שנמצא מעליו, איזה סמים הוא מוכר, באיזה כמויות ועוד. כך שאם הוא מציע לך 20 קילו חשיש ואתה יודע שהוא לא יכול לספק כמות כזאת, אתה מבין שהוא מנסה לעבוד עליך. אתה גם צריך להכיר פיזית את המקומות שבהם העסקאות יתבצעו, כדי שתשלוט במצב כמה שיותר.
"בעולם הפשע, הקודים העברייניים שאתה מאמץ גם כמעט תמיד יבואו לידי ביטוי בדיבור אלים מאוד, כזה שלא בהכרח מאפיין אותך, או לפחות שלא מתאים לך באותו הרגע. לדוגמה, יום אחד הייתי צריך לעשות שיחת טלפון מאיימת ובדיוק הייתי בבית הורי, אז ירדתי למטה לרחוב, כי לא רציתי להבהיל אותם. לפני כן עצבנתי את עצמי והתחממתי, כדי להיכנס לדמות, וכשהבנאדם ענה, אמרתי: "תגיד, אתה לא מתבייש?! אני מגיע אליך עכשיו ופותח לך את הבטן עד הצוואר! אני בא לשחוט אותך". וכל זה ברחוב שבו גדלתי.
"אתה חייב לעבור בראש על תרחישים שעלולים לקרות ולדעת איך אתה יוצא מהם. למשל, אם סוחר סמים נותן לך סם, ואסור לך להשתמש בו כשוטר – והוא יודע שלשוטרים אסור להשתמש – אתה צריך לדעת מה להגיד כדי שלא יחשוד בך. אני הייתי אומר: 'אח שלי, אני מעשן רק את שלי, לעצמי בבית', נותן לו תחושה שאני לא מאמין בו. העבריין שמולך תמיד בודק אותך – את שפת הגוף שלך, סגנון הדיבור, אם אתה מקרין ביטחון עצמי, העמידה שלך. אם אני רואה שהוא קצת מפקפק בי, אני מוציא שטרות כסף. לרוב, זה מה שישבור אותו.
"היכולת לשקר היא יכולת שמתפתחת, אבל אתה חייב כישרון לזה. לי זה בא בקלות ובמהירות, בין היתר כי באתי מעיר קשוחה ובנעוריי הסתובבתי עם חבר'ה שצרכו סמים ועשו קניות בנוכחותי. כשאתה בא מסביבה כזאת, המעבר שלך לדמות של עבריין קל יותר, וזאת גם סביבה מוכרת, אז אתה פחות מפחד. היכולת הנגדית, לזהות שקר, גם היא משתכללת עם הזמן. היום אני מזהה שינוי התנהגותי תוך שנייה. אני יכול להיות בתוך קהל גדול, לא מרוכז בשום דבר, אבל אבחין מקילומטר באדם שנראה לחוץ.
"אגב, זה לא רק עניין אינטואיטיבי. שוטרים עוברים קורס של זיהוי סימני אמת ושקר – זאת תורה שלמה. מה היא אומרת בגדול? היא מסבירה למשל איך בעזרת טריקים אתה יכול לגרום לבנאדם שמולך להיפתח בחקירה ולומר אמת. בדרך כלל כשאדם שמסתיר משהו יושב מולך בחקירה, הוא נעול, משלב ידיים ורגליים, הוא חסום. אחת השיטות לשחרר אותו היא לשים מולו משהו שישחק אתו – אטב שמחבר בין דפים, עיפרון וכו'. הכול כדי לפתוח לו את שילוב הידיים, כי אז הוא יתחיל לדבר, כבר אין ביניכם חומה.
"המוח שלנו מחולק לשמאלי וימני. הימני אחראי על הצד של הדמיון. כשאדם משקר, בשבריר השנייה הראשונה העיניים שלו ילכו שמאלה. אם הן הולכות ימינה – סביר שהוא דובר אמת. אבל זאת לא שיטה מדעית והיא לא קבילה בבית משפט. גם היום, כשאני כבר לא עובד במשטרה כבר חמש שנים, אני יכול לזהות כשמשקרים לי. אין לי שליטה על זה וזה לא בהכרח תמיד טוב. לפעמים אני אומר לעצמי 'תן לי להיות קצת תמים'. אתה חשדן כל הזמן, בודק כל דבר, זה דופק לך את המוח".
דניאל חקלאי, עורך דין פלילי >> שקרן טוב לא מתעצבן, אבל גם לא נשאר אדיש
"גם אני מתמרן בין האמת ולשקר. אני לא יכול לשקר בבית המשפט, לא יכול להביא עד שאני יודע מלכתחילה שעומד לשקר, אבל אני כן מכין את הלקוח שלי לעדות כשברור לי שהוא משקר".
"השקרן הטוב ביותר הוא זה שנצמד לגרסה אחת, לא סוטה ימינה או שמאלה. ההודאה הרשמית שמסר למשטרה, תהיה גם זאת שהוא ייצמד אליה לאורך החקירות. הרבה פעמים זה לא מצליח, כי החוקרים מטיחים בפניך ראיות חדשות שלא ידעת שיש להם: צילום של סרטון, דנ"א, עד ראייה. ואז אתה מתחיל להתפתל והגרסה שלך מתפתחת מהודאה להודאה, ונעשה ברור שאתה משקר.
"כשהשוטרים חוקרים את החשוד, הם לא מוסרים לו את המידע שיש להם. הם נותנים לו לדבר ואז מפתיעים אותו. לכן המנוסים שבנחקרים מצד אחד יבחרו להימנע מזכות השתיקה, כי היא מחזקת את החשד נגדם, אך מצד שני ימסרו גרסה מפורטת כמה שפחות. השקרן הטוב, על דוכן העדים, לא יתעצבן לעולם, למרות שזה בדיוק מה שינסו לגרום לו לעשות. אך הוא גם לא יישאר אדיש, לא יהיה רובוטי, כי זה מרתיע, הוא יהיה רגשי, אך לא ייצא מהכלים. הוא יביט בעיניים ושפת הגוף שלו תהיה נינוחה".
"כשהשוטרים משקרים, לא תמיד כל כך פשוט להוכיח, גם אם אתה יודע שזאת לא אמת. היה לי מקרה שבו שבעה שוטרים זייפו דוחות שבהם טענו שהנאשם תקף וקילל אותם. נטיית הלב של שופטים רבים היא להאמין לגרסת השוטרים – אגב, למעט השופטים ששרתו בעברם במשטרה או עבדו כסניגורים ציבוריים או פרטים – על אחת כמה וכמה כשמדובר בשבעה מהם שטוענים את אותו הדבר. באותו מקרה, היה למזלנו תיעוד של שכנה שבו ראו בבירור שהנאשם לא תקף ולא קילל. הוא שוחרר".
"לגבי עדים, לעיתים קרובות אני יודע שחלק מעדי התביעה הולכים לתאם גרסאות ולכן בחקירה שאני עורך להם, אדבר אליהם ברוגע, אשאל אותם שאלות שפחות רלוונטיות לנקודה החשובה לי, אגרום להם להרגיש בנוח, ואז אשלוף את השאלה הלא נעימה".
"כשאתה משוכנע שהלקוח שלך לא אשם ושכתב האישום שקרי, מה שצריך לעשות זה לבדוק לגבי העבר של המתלונן נגדו. בתחילת דרכי הגיעה אלי אישה חולה בטרשת נפוצה, עם קביים. בעלה התלונן שהיא תקפה אותו והמשטרה הגישה נגדה כתב אישום. הם חשבו משום מה שזה הגיוני שהיא תקפה אותו. ביקשתי לראות גיליון רישום פלילי של האיש והתברר שהוא הורשע בעבירת מרמה. כשחקרתי אותו על דוכן העדים, שאלתי אותו אם יש לו עבר פלילי. הוא הכחיש שוב ושוב ואז שלפתי את הגיליון ושם נגמר הסיפור".
אריאל (שם בדוי), אנוס >> תמיד יש חילוני שחושב שזה מצחיק ומצלם
"במקרה שלי גם אשתי לא מאמינה, כך שיש לי מזל כי לפחות אני לא צריך להסתיר את זה גם ממנה. בחדר השינה שלנו אנחנו מחזיקים ספרי מדע, פסיכולוגיה והיסטוריה, מאזינים למוזיקה וגם מחזיקים בו אינטרנט, אבל לא בשום מקום אחר בבית. אני מראה לילדים שלנו סרטים ביוטיוב, כי אני לא רוצה שהם יגדלו בבורות כמוני. את הילדים מזהירים שלא לדבר על זה. מסבירים להם שאנחנו שונים, אבל שאסור לומר לאף אחד שאנחנו שונים. בארון בחדר השינה אני גם מחזיק כמה בגדים חילוניים. כשאתה משלם על דברים שאסור לך לצרוך, כמו אותם הבגדים או כמו במקומות בילוי, אתה תשלם במזומן.
"החברים שלי הם אנוסים ואנוסות כמוני. אם אשב עם אישה, תמיד אשים לפטופ בינינו, כך שאם מישהו מהסביבה שלי ייראה אותי, הוא יחשוב שמדובר בפגישת עבודה. אני עובד בתחום המסעדנות. כשיושבים במסעדה לא כשרה, לא כדאי לאכול שם, כי תמיד יש את החילוני שיחשוב שזה נורא מצחיק שאדם חרדי אוכל לא כשר ויצלם אותו. היה כבר מקרה שבו תועד אנוס אוכל לא כשר והתמונה רצה ברשתות החברתיות עד שהגיעה לקהילה שלו והוא סולק. לכן אני אשתה רק בירה, כי בירה זה תמיד כשר.
"כשנפגשים אחד עם השני, זה בדרך כלל רק לחצי שעה שעה, כי רבים לא יכולים להיעדר לזמן רב, כי בנות הזוג או בני הזוג לא יודעים עליהם. אנוסים כאלה יחזיקו טלפון נייד ובגדים חילונים במקומות מסתור מחוץ לבית. לרוב אתה תרשה לעצמך להתלבש כחילוני רק במקום מאוד רחוק מהבית שלך. אבל אני תמיד חושש, כי יש לי זקן ויש לי פאות. אני אמנם קושר את הפאות ושם כובע, אבל תמיד חושש שרואים עלי. אבל אני חייב לחוש את החופש, אפילו לקצת. לכן אני עושה סטיות קטנות בביגוד, דברים שאיש לא רואה ולא ישים לב אליהן, או מקצץ מעט את הזקן, אפילו במילימטר".
"בטלפון הנייד שלי אפליקציות של פייסבוק או מסנג'ר יסתתרו תחת אפליקציה אחרת שיודעת להסוות אותם. כשאני מדבר בטלפון עם אדם שיודע שאני אנוס, אבקש ממנו להכניס אותי לזיכרון בצורה כזאת שמי שיש לו אפליקציה לזיהוי מספרים, לא יגלה משהו עלי. אחרים יחזיקו שני מכשירי טלפון".
"כאנוס אתה שומר על כל הסממנים החיצוניים של החברה שלך. אתה תגיד 'ברוך השם' ו'בעזרת השם', שני ביטויים שאני לא אשתמש בהם בשיחה עם חילוני או אנוס אחר. ואם אני אדם עובד שלא חייב ללכת לבית כנסת מדי יום, כשכן אעשה זאת, אומר את התפילות, אך בגלל הקושי שלי עם זה, אשתה משהו לפני כן או אעשן משהו. אני חייב קצת עזרה כדי שזה יעבור בקלות".
"השם שלך בפייסבוק יהיה שם בדוי, כך גם הכתובת, העיסוק, התמונות. הפיצול הזה באישיות, הכפילות הזאת, כל כך חזקה אצל חלקנו שיש מקרים שבהם האנוסים כבר יוצאים בשאלה אבל בכל זאת נשארים עם הדמות הפיקטיבית הזאת. ואם תופסים אותך? תיאלץ להיעלם לכמה חודשים. האנשים ישכחו אותך, וכשתחזור כבר אף אחד לא יזכור. אם תתווכח, תילחם, אתה תסולק".