5 לדצמבר, 1985. לילה. כשעה חלפה מאז שוולטר וויאט הבן המריא עם מטוס דו-מנועי מן האי נסאו, אשר באיי הבהאמה, לכיוון מיאמי. תנאי ההמראה שלו היו רחוקים מלהיות אידיאלים. למעשה, יש שיגידו כי זאת הייתה טיסה מן הגיהינום.
ראשית כל, גנבים בזזו את ציוד הניווט של כלי התעופה. הכלים היחידים שעמדו לשירותו היה מצפן יחיד ומשדר רדיו לטווח קצר. שנית, מעט אחרי שהוא חלף את האי אנדרוס, בנקודת חצי הדרך שלו, הוא נקלע לסופת ברקים. הראות הייתה אפסית ומחוגת המצפן שלו לא הפסיקה להתנדנד. הוא עשה ככל שביכולתו לנווט את המטוס אל בלימי, אי זעיר במרחק של כ-75 ק"מ מזרחית מחופי קי לארגו, אך הוא לא הצליח לאתר את היעד. לא היה לו שמץ של מושג איפה הוא נמצא ובדיוק בשלב הזה, המנוע הימני של המטוס החל לקרטע.
"מֶיידֶיי, מֶיידֶיי", הוא קרא בקשר בהיסטריה, "האם מישהו מסוגל לקלוט אותי?". מטוס נוסעים מג'מייקה הצליח לשמוע את קריאות המצוקה שלו ולקשר אותו אל משמר החופים האמריקאי. מטוס חילוץ הוקפץ לכיוונו, אך סופת הברקים הפריע לטייס להינעל על מיקומו של וויאט. לקח לצוות החילוץ שעה להגיע אל המטוס הזעיר ובשלב הזה, הוא כבר צנח לגובה של כ-2,500 מטרים – מתחת לגובה העננים.
"אל דאגה", אמר לו סגן סטיבן בלנקנשיפּ, קברניט מטוס החילוץ, "אנחנו נחלץ אותך". הוא הודיע לו בקשר כי קיים מנחת חירום באי קיי סל, אשר שוכן במרחק של כ-50 ק"מ צפונית מחופי קובה. "החזק מעמד וולטר", אמר לו סגן בלנקנשיפּ וסימן לו לטוס אחריו. "9 ק"מ וכל הסיפור הזה מאחורינו". לפתע, המנוע הימני של וויאט שבק. הוא העיף מבט על מד הדלק שלו וראה שהוא עומד על ה-0. זמן קצר לאחר מכן, המנוע השמאלי הפסיק לפעול. המטוס עמד להתרסק באוקיינוס האטלנטי.
הוא פתח את מדפי הכנף שלו ככל שניתן על מנת להנמיך את מהירות כלי התעופה. הוא הידק את חגורה הבטיחות והתכונן לפגיעה במים. "אני הולך להתרסק", קרא וויאט בקשר. סגן בלנקנשיפּ העיף מבט מן החלון אל כלי התעופה הזעיר של וויאט וראה אותו נעלם אל תוך המים. הוא סובב במהירות את מטוס החילוץ על מנת לבצע גיחה באזור ההתרסקות, אך לא ראה דבר. הוא ירה פצצות תאורה, אבל לא ראה סימן חיים. מייק פלאהרטי, טייס המשנה, הפנה את תשומת ליבו אל מד הדלק שנשק גם הוא לאפס. "עשינו כל שביכולתנו", אמר סגן בלנקנשיפּ, "אנחנו נתדלק את המטוס בקי ווסט ונחזור לבצע גיחות נוספות".
צף בין הגלים
המטוס הדו-מנועי פגע במים בחוזקה, קפץ באוויר ואז התרסק סופית באוקיינוס האטלנטי הסוער. וויאט שם את חליפת ההצלה שלו ומיהר לכיוון הכנף השמאלית של המטוס. בשמיים, הוא יכול היה לראות את הנורים של מטוס החילוץ. הוא הוציא מהחליפה נור מצוקה והפעיל אותו. הנור נדלק לשניות ספורות ואז התפורר לו בידיים. מים החלו למלא את פנים המטוס ולהטביע אותו באוקיינוס. תוך פחות מדקה, כלי התעופה כבר שקע במים ולטייס לא הייתה ברירה, אלא לקפוץ אל תוך המים הסוערים.
כ-30 דקות חלפו עד שוויאט החל להרגיש את ההשפעה של הקור העז. גופו רעד ללא הרף ושריריו התחילו להתכווץ. ללא מטוס או כל אמצעי אחר לסמן את מיקומו במים, הוא ידע שהוא כמעט בלתי נראה. במצב הזה, כוחות ההצלה לא יוכלו לראות אותו ובלית ברירה אחרת, הוא התחיל לשחות לכיוון שהוא חשב שבו נמצא קיי סל.
שעה חלפה והטייס האבוד היה בדיסאוריינטציה מוחלטת. לא היה לו מושג היכן הוא נמצא ואף גרוע מזה, חליפת ההצלה שלו התחילה להתמלא במים. דם ניגר מחתך במצחו ונשטף במים. הוא ידע שבתוך כמה שעות, במקרה הטוב, כרישים יבחינו בו ויתקפו אותו.
וויאט קרע את הסמל של חברת התעופה שלו מחולצתו והחל לחרוט עליו עם הפין של רצועת השעון. "טריש הבית", זו הייתה צוואתו על הטלאי הקרוע. בקשתו האחרונה, להוריש לחברתו טרישה לנדסדייל את ביתו. מתחת למשפט הוא חרט את הצופן: "143 MDJWT". האותיות מסמלות את שמותיהם של יקיריו. אימא, אבא, ג'ניפר (בתו בת ה-12), וולטר (בנו בן ה-10) וטרישה. סדרת המספרים מסמלת את המשפט: "I Love You". וויאט סבר כי אלו עלולות להיות השעות האחרונות שלו בחיים. למרות זאת, הוא עדיין לא איבד את תקוותו. הוא ידע שעליו להילחם בשביל לשרוד וכל עוד הוא חי, אין בכוונתו להפוך למזון של טורפי ים.
מוקף במוות
דקות ספורות לפני השעה 22:00, וויאט הרגיש גוף קשיח נחבט ברגליו: כריש. הוא סרק את המים השחורים ולא ראה דבר. "זאת הייתה רק בדיקה", הוא חשב לעצמו, "הכריש הזה עוד יחזור – והוא יביא איתו חברים". לקראת השעה חצות, הוא נשבע להישאר בחיים עד השחר. באותו רגע, הוא הרגיש גוף מתחת למים שמושך אותו אל תוך המצולות. האינסטינקט הראשוני שלו היה לבעוט בטורף הימי ולשחות בחזרה אל פני המים.
חליפת ההצלה שלו המשיכה להתמלא במים ובשלב הזה, היא כבר כמעט ולא הייתה אפקטיבית. במשך שעה שלמה, הוא השתמש ברגליו בשביל להשאיר את ראשו מעל המים הסוערים. הוא ניצל כל רגע של נחת בשביל למלא אוויר בחזרה בחליפת ההצלה. כך, במשך שעות ארוכות, הוא הצליח לשמור על תקינותה של חליפת ההצלה. בינתיים, הוא הצליח להחזיק מעמד באוקיינוס האטלנטי.
שביב של תקווה ניצת בלבו כאשר הים נרגע והוא הבחין באור אדמדם שהחל לצבוע את האופק השחור. השחר הפציע והוא עדיין היה בחיים. וויאט הביט אל השמיים, חיפש מטוסי הצלה, אך שום דבר לא נראה באוויר. כאשר הוא הוריד את מבטו בחזרה אל המים הוא הבחין בסנפיר גבי שמתקרב לעברו במהירות. גוף זר היכה במרפקו מתחת למים. הכריש חזר והפעם, הוא הביא את הלהקה שלו.
וויאט צלל אל תוך המים וראה כריש שורי ששוחה לעברו. הטייס בעט בחוזקה עם עקביו בין העיניים של הטורף האימתני. הוא הצליח להבריח אותו לרגע, אבל אז ראה את סנפיר הגב שלו במרחק של מטרים ספורים ממנו – מקיף אותו באיטיות, אומד את הטרף שלו במים. "אני עדיין לא מוכן למות, כריש!", הוא צעק לעברו. שני כרישים שחו לעברו, שניהם קיבלו בעיטה חזקה וברחו. פטישן גם כן ניסה לתקוף אותו, אך גם הוא זכה לקבל ממנו בעיטת עקב. לפתע הוא הבחין בעמלץ כחול, אחד הכרישים המהירים ביותר באוקיינוס האטלנטי. מדובר בדג טורף אשר מסוגל לשחות במהירות של למעלה מ-130 קמ"ש. וויאט ידע שאם הכריש הזה יצליח לפגוע בו, הוא גמור. ברגע שהדם שלו יישפך במים, שאר הכרישים יקרעו אותו לגזרים.
וויאט התכונן לתקיפה המהירה של העמלץ. סנפיר הגב של הטורף יצא מן המים ולרגע ניתן היה לראות את עיניו השחורות, מביטות בטייס בקרירות. וויאט כבר הרגיש שזה הסוף, אבל אז העמלץ נעלם במים. מבוהל, הטייס הביט סביבו ולא ראה דבר.
לפתע, הוא שמע את נהמת המנועים של מטוס חילוץ שטס בשמיים.
"עזוב את החליפה!"
סגן בלנקנשיפּ סרק את המים בעודו מסייר מעל נקודת ההתרסקות של המטוס הזעיר. תחילה, הוא חיפש זכר כלשהו לכלי התעופה וכשזה לא הניב תוצאות, הוא החל לחפש אדם במים. לפתע, הוא הבחין באדם שמנופף בחליפת ההצלה הכתומה שלו. מייק פלאהרטי הצניח פצצת עשן למים. המטוס טס נמוך מספיק בכדי שטייס המשנה יראה כיצד וויאט שוחה אל עבר פצצת העשן, עם צללית שחורה שעוקבת אחריו. בעוד סגן בלנקנשיפּ תפס את מכשיר הקשר ויצר קשר עם סירת הצלה של משמר החופים. "יש אדם במים במרחק 12 דקות מכם", הוא הודיע להם, "תזדרזו! יש כריש שמנסה לאכול אותו!".
רגעים ספורים אחרי שוויאט הגיע אל מה שנשאר מפצצת העשן, הוא ראה את סירת ההצלה שועטת לעברו. אחד מאנשי הצוות זרק סולם חבלים מעבר לדופן הסירה. הטייס נתפס על הסולם ביד אחת ונתלה עליו, מותש לחלוטין. בידו השנייה הוא אחז בחליפת ההצלה, הדבר ששמר עליו בחיים באוקיינוס האטלנטי. "עזוב את החליפה!", צעק לו אחד מאנשי הצוות. "אין שום סיכוי", הוא ענה לו, "לכל מקום שאני אלך, אני לוקח אותו איתי".
שני אנשי הצוות משו את הטייס מן המים. עם עיניים נפוחות, כשכל גופו רועד, הוא התהפך על הברכיים שלו ונישק את הסיפון של הסירה. וויאט שאל מה השעה. אחד מחברי הצוות ענה לו 09:00 בבוקר. באותו רגע הוא הבין שהוא הצליח לשרוד 15 שעות בלב ים, כשהוא נמצא במים ששורצים בכרישים.
מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שוויאט עבר בדיקה רפואית בביה"ח המקומי בקי ווסט, הוא נפגש עם טרישה. "אני לא מאמין שאני שרדתי", הוא אמר לה, "אני לא מאמין שאני עדיין בחיים". וויאט נרדם על הספה בזרועותיה של אהובתו, כאשר חליפת ההצלה עדיין מונחת לצדו.