21 באפריל, 1992. עוזרת הבית של משפחת יואול עושה את דרכה לכניסה הראשית של הבית השוכן בעיירת סאניסייד, קליפורניה. זה היה יום שלישי, יומיים אחרי שדייל (59) חזר עם אשתו, גלי (57), ובתו הקטנה טיפאני (24) מחופשה בדרום המדינה. העוזרת פתחה את הדלת, כמו בכל יום, ועשתה את דרכה אל המטבח, שם התגלתה הזוועה.

היא מצאה את גופתה של טיפאני שרועה על הבטן בתוך שלולית של דם שהכתימה את רצפת הקרמיקה. פניה של הסטודנטית הצעירה היו שקועים בנוזל שנקרש, בזמן שידיה היו מונחות מתחת לבטנה. היא נורתה למוות בראשה. העוזרת נמלטה מהבית באימה ורצה היישר אל ביתם של השכנים שהזעיקו את המשטרה למקום. 

בלשים שהוזעקו לזירה מצאו מאוחר יותר גם את גופות הוריה של טיפאני שנורו גם הם למוות. על פניו, המקום היה נראה כמו זירת פריצה שהסתבכה. למרות זאת, נמצאו במקום שורת ראיות שהציגו תמונה אחרת לחלוטין; אף אחד מהחלונות לא נשבר, אף דלת לא נפרצה, לא נשמעה אזעקה במקום ולמרות שכל הבית היה הפוך, לא נגנבו חפצים יקרי ערך. מעבר לזה, ממצאי חקירת המז"פ והבדיקה הפתולוגית הצביעו על כך שהיורה היה צלף מיומן. מתוך שבעת הכדורים שנורו ברחבי הבית, רק אחד פספס את המטרה שלו. 2 כדורים פגעו בראשם של דייל וטיפאני, בזמן ש-4 נוספים נורו בגבה וראשה של גלי. חוקרים גילו מאוחר יותר שהיורה השתמש בקליעים שהיו בבית ונרכשו על ידי דייל. כמו כן, היורה אסף את כל התרמילים לפני שהוא נמלט מהמקום. כל הפרטים הצביעו על כך שהיה מדובר בחיסול מחושב – אבל מי יכול היה לעשות דבר כזה? 

 

 

חוקרים התחילו לבדוק את עברם של בני המשפחה בניסיון לאתר חשודים בעלי מניע לרצוח את בני המשפחה. בשנות ה-70, אבי המשפחה מצא את עצמו מסובך בחקירה פלילית אחרי שהתברר כי מכר כלי תעופה לאדם שהורשע בעברות סחר בסמים. מאוחר יותר, הוא ואחיו, היו מעורבים בעסקת נדל"ן שנויה במחלוקת שעלתה למשקיעים שלה מיליונים. אף על פי כן, אף אחת מהפרשות הללו לא התגבשה כמניע מספיק חזק לרצח של איש העסקים, יחד עם אשתו ובתו. בהיעדר אפשרות אחרת, החוקרים העבירו את תשומת ליבם אל האדם שעתיד היה לרשת את ההון של דייל יואול – בנו הצעיר, דיינה. 

הנער המתוסבך – והגבר המקופח 

דיינה, אז בן 21, היה באותה תקופה בעיצומו של תואר לכלכלה ובנקאות באוניברסיטת דרום קליפורניה. באפריל 1992, הוא הצטרף גם כן אל בני משפחתו בחופשה בבית הקיץ שלהם, רק כדי לעזוב זמן קצר לקראת סופה בשביל לבלות עם בת זוגו, הסטודנטית מוניקה זנט, ובני משפחתה. כשבלשים פנו לדבר איתו בנוגע לטבח הנורא, הוא סיפק להם אליבי מוצק שאושש על ידי בני משפחתה של מוניקה – וביניהם גם אביה, שהיה סוכן FBI. כל הראיות הצביעו על כך שדיינה היה קורבן לכל דבר בפרשה המזוויעה, אבל ההתנהגות החשודה שלו הצביעה אחרת. 

בשבועות שאחרי הרצח המשולש, דיינה הקפיד להחצין את הזעזוע שלו מהטרגדיה שפקדה את משפחתו. הוא אפילו הציע פרס כספי לכל מי שיעזור לפתור את התעלומה ולמצוא את הרוצח המסתורי. אף על פי כן, עמיתיו ללימודים העידו כי הוא נשמע לא פעם מתייחס לפרשה בצורה חשודה. פעם אחת, הוא אפילו נשמע אומר דברים מצמררים כמו "השוטרים בחיים לא יפתרו את זה, הם טיפשים מדי". בפעם אחרת, הוא אפילו ערך לחבריו סיור בביתו, שהוגדר כזירת פשע ועדיין היה מגואל בדם של משפחתו. אולי חשוד יותר מכל, מקורבים של הסטודנט הצעיר תיארו בפני החוקרים תמונה של אדם שמתעניין אך ורק בדבר אחד: ההון המשפחתי שהובטח לו בירושה. 

 

 

 

כמה מהאחים של דייל סיפרו שבמעמד הקראת הצוואה של אביו, דיינה התפרץ מרוב זעם כשהתברר לו שלא תהיה לו גישה אל 8 מיליון הדולרים שהוריו חסכו לו בכספי קרנות לפני יום הולדתו ה-30. "איך הם יכלו לעשות לי דבר כזה?!", זעם דיינה והכה באחד השולחנות בחדר. את כספי הירושה הוא אמנם לא קיבל, אבל הוא כן היה המוטב היחיד של פוליסת החיים של הוריו שהייתה בגובה של 300 אלף דולר. 

ההתנהגות החשודה של דיינה הובילה את הבלשים לחקור את עברו של הסטודנט הצעיר. עד מהרה, התברר להם שהוא טיפח בגיל הנעורים מוניטין של שקרן ערמומי ואדם עם מערכת יחסים בעייתית עם אביו, שנהג לקנות לו כל מה שהוא רק רצה – בין אם זה בגדי מעצבים או מכוניות יוקרה. למרות שלא היה חסר לו שום דבר בחיים, דיינה תמיד הרגיש שמגיע לו יותר. 

כמה שבועות אחרי הרצח המשולש, בלשים הבחינו שדיינה עבר לגור עם שותף חדש – ג'ואל רדובצ'יץ'. בעבר אחד העמיתים שלו לכיתת הלימוד, ג'ואל היה מוכר בתור אחד האנשים המוזרים בקמפוס. בחור שקט, מופנם ובעל הופעה תימהונית, הוא היה ההפך הגמור מכל מה שדיינה החצין. החיבור ביניהם היה כשלעצמו ביזארי למדי, אבל הקשר שלהם רק הלך ונהיה משונה יותר. חוקרים שמו לב שהשניים נהגו ליצור קשר עם חבריהם באמצעות איתוריות וטלפונים ציבוריים. על כן, המשטרה החלה לצותת לקווי הטלפון שלהם והממצאים המעניינים לא איחרו להגיע.

במאי 1993, ג'ואל הוקלט בשיחה אומר לאדם בצדו השני של הקו: "אין להם מספיק ראיות בשביל להרשיע. הם ינסו לתפוס אותך משקר". אחרי ההערה הזאת, השותף של דיינה עלה גם הוא על הכוונת של הבלשים. 

הטבעת מתהדקת 

בזמן שבלשים צותתו לטלפונים של דיינה יואול, חוקרי מז"פ המשיכו לחקור את הראיות שנמצאו בזירת הפשע. שנתיים אחרי הטבח בסאניסייד, מומחים פורנזיים הצליחו לאשר כי כלי הרצח היה רובה בקוטר 9 מ"מ שנוצר במפעל במדינת קולורדו. מבדיקת המעקבים של המפעל עלה כי אדם ששמו ג'ק פונס קנה רובה מאותו סוג זמן קצר לפני אפריל של 1992. כמו כן, התברר שהוא היה חבר טוב מאוד של ג'ואל בביה"ס התיכון. ג'ק זומן לחקירה בחשד למעורבות ברצח, במהלכה הוא הכחיש שקנה את הרובה, אז טען שהוא קנה אותו כמתנת יום הולדת ושג'ואל מעולם לא ראה אותו, לפני שאמר שהרובה נגנב. בשלב הזה, היה כבר ברור לחוקרים שעליהם לפעול מהר. 

ב-2 למאי, 1995, קציני משטרה עצרו את דיינה יואול, ג'ק פונס, ג'ואל רדובצ'יץ' ואחיו פיטר. עוד לפני כתבי האישום, פיטר מיהר להפוך לעד מדינה נגד עמיתיו בתמורה לחסינות. הוא הודה כי עיצב את משתיק הקול שהיה מחובר לרובה וגם סייע להיפטר מכלי הרצח. מאוחר יותר, ג'ק סיפר גם הוא על מעורבותו בפרשה והודה כי קנה את הנשק עבור ג'ואל, אבל שב וטען שלא היה לו מושג שהוא עומד לרצוח באמצעותו מישהו. גם הוא הפך לעד מדינה וקיבל חסינות משפטית. בתום מתן העדות שלהם, השניים הובילו את החוקרים אל מקום המחבוא של הרובה. כשכלי הרצח ברשותם, יחד עם עוד שני עדי מפתח, הפרקליטות האשימה את דיינה וג'ואל בשלושה סעיפים של רצח מדרגה ראשונה. 

 

 

משפט הרצח החל בשנת 1997. שני הנאשמים שכרו עורכי דין בנפרד, שניסו כל אחד בתורו לתלות את האשמה על הנאשם האחר. הסנגור של דיינה טען שמרשו חף מפשע והרוצחים האמיתיים הם האחים רדובצ'יץ' רודפי הבצע. מצד שני, עורך דינו של ג'ואל טען כי דיינה הוא המוח האמיתי מאחורי הרצח המשולש. בו בזמן, הפרקליטות גרסה כי הרצח היה מונע מתאבת הבצע של דיינה, שהבטיח חלק מן העושר לשותפו לפשע. בעיצומו של המשפט, ג'ק פונס עלה על דוכן העדים וחשף בפני המושבעים ההמומים כיצד ג'ואל תיאר לו את הטבח בפרטי פרטים. 

ג'ק טען כי ג'ואל פעל בתור הסוכן של דיינה, שרצה לרשת את ההון של הוריו מבלי שייאלץ לחלוק אותו עם אחותו הגדולה. בבוקר של ה-21 באפריל, 1992, ג'ואל חדר לבית המשפחה בסאניסייד על פי ההוראות של שותפו, שם הוא המתין על יריעת פלסטיק במשך 12 שעות עד להגעתם של בני המשפחה. ג'ק טען כי היורה אפילו אמר לו שגילח את כל השיער שעל גופו בשביל לוודא שלא יותיר שום ראיות בזירת הפשע. לטענתו, טיפאני נכנסה ראשונה לבית ונורתה פעם אחת בצד האחורי של ראשה. אחריה הייתה גלי, שנורתה פעם אחת לפני שניסתה לברוח. ג'ואל ירה בה עוד שני כדורים, לפני שהתיישב עליה וירה בה פעם נוספת בצדו הקדמי של ראשה. 

"טיפאני לא ראתה אותו, אבל גלי ראתה אותו", סיפר ג'ק. "היא ראתה אותו והיא זיהתה אותו, כי חודש לפני הרצח היא אירחה אותו בבית שלה. אחרי שהוא ירה לה בראש, הוא החליף מחסנית וכפפות, והלך לחכות לדייל". עדותו של ג'ק הייתה זו שחרצה את גורלם של שני הנאשמים וב-27 במאי 1998, שמונה חודשים אחרי תחילת המשפט, חבר המושבעים קבע פה אחד כי דיינה וג'ואל אשמים ברצח מדרגה ראשונה. למרות זאת, הם לא הצליחו להגיע להסכמה בנוגע לגזר דין מוות ועל כן, נגזר על שניהם לרצות שלושה מאסרי עולם ללא אפשרות חנינה. 

דיינה נשלח לרצות את מאסרו בכלא קורקורן, שהתפרסם לאורך השנים בתור הבית הסוהר בו כלאו את צ'ארלס מנסון. כמה שנים אחרי מאסרו, הוא חזר בתשובה והפך לנוצרי אדוק. ג'ואל מרצה את מאסרו בכלא מיול קריק עם יותר מ-3,000 אסירים אחרים – כמעט כפול מהכמות שבית הסוהר אמור להכיל. עד היום, השניים מעולם לא חשפו מה הייתה הסיבה האמיתית שבגללה החליטו לבצע את הטבח הנורא. לאורך השנים, הם הגישו כל אחד בנפרד כמה עתירות לבית המשפט במטרה להקל את עונשם – כולן נדחו על הסף.