"בכל פעם שהוא היה מבקר אותנו כשהיינו ילדים, הוא היה מספר לנו מה עבר עליו באותן שנים. הוא היה נעמד וצועק 'תראו מה הם עשו לי', לפני שהצביע על המספר שעל זרועו – 31321. אז הוא היה אומר לנו: 'אם אני אי פעם אפגוש נאצי, אני ארצח אותו. בלי שום שאלות'. הוא לא היה מסוגל לשחרר את זה. הטראומה הייתה חלק ממנו עד יומו האחרון".
מרילין שמעון פרסמה לאחרונה ספר המתאר את קורות חייו של דודה, מורי שיינברג. בשנות ה-40, הוא היה אחד מבין שמונת היהודים הראשונים שנשלחו אל אושוויץ ובין הבודדים ששרדו את התופת. כעת, הסופרת בת ה-66 חושפת לראשונה פרטים חדשים על הזוועות שראה במחנה ההשמדה ונחרטו בזיכרונו עד יומו האחרון.
מורי נולד בשנת 1911 למשפחה יהודית עמידה בוורשה. בגיל 17, הוא ירש את העסק המשפחתי מאביו וניהל חנות בגדי מעצבים בבירת פולין. במרוצת השנים, הוא שירת שנתיים בחיל הפרשים הפולני לפני שהכיר את אשתו הראשונה מרים, שילדה לו שני ילדים – אבל הכל השתנה ב-1 בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הצבא הנאצי לפולין.
How Nazis' 'longest-serving prisoner' saw babies thrown in air and shot down in sick target practice in front of mothers https://t.co/nVlWcV43Ki
— The Sun (@TheSun) July 26, 2020
שלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, חיילים גרמנים פרצו לביתו בשעת לילה מאוחרת והעירו אותו משנתו. מורי הספיק לומר לאשתו "אני אוהב אותך" בפעם האחרונה לפני שנגרר אל תא המעצר – זאת הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את משפחתו לפני שאלו נרצחו על ידי הנאצים. ביוני 1940, אחרי חצי שנה בהם היה כלוא בבית סוהר פולני, איש העסקים מצא את עצמו מול שערי אושוויץ.
"אני אתחיל לבכות אם אני אספר את זה"
מורי היה בין היהודים הראשונים שהגיעו למחנה ההשמדה שהפך למוקד רציחתם של יותר ממיליון יהודים מרחבי אירופה. באותם שנים, היה במקום רק 22 ביתנים שנועדו לשכן את האסירים שהוטלו עליהם עבודות פרך. בין התפקידים הראשונים שהוטלו עליו במחנה היה לבנות את שאר הביתנים במתחם – משימה שהכבידה על ליבו עד יומו האחרון.
מהר מאוד הוא למד שאף אדם לא צעיר מדי בשביל להירצח על אדמת אושוויץ. לאורך השנים, הוא חזה ברציחתם של אינספור אסירים בידיהם של קציני SS וסוהרים. אף על פי כן, היה מקרה אחד שזעזע אותו יותר מכל.
"אני אתחיל לבכות אם אני אספר את זה", סיפרה מרילין בשיחה עם כתב אתר החדשות הבריטי The Sun. "יום אחד כשהוא עמד ברציף הסלקציה, עברה במקום אם צעירה עם תינוק בן כמה חודשים על ידיה. אחד הקצינים כיוון עליה את נשקו והורה לה להוריד את התינוק על הארץ כדי שילך בכוחות עצמו. כשהיא ניסתה להסביר לו שהתינוק לא מסוגל ללכת, הקצין חטף לו אותה מהידיים, זרק אותו באוויר וירה בו למוות. האם התעלפה מרוב חרדה ואז הוא ירה לה בראש גם כן. אחר כך הוא הסתובב וצעק: 'מי שלא מסוגל ללכת, יעוף באוויר'. היו למורי סיוטים על הרגע הזה לאורך כל החיים".
View this post on Instagram
בתקופת מאסרו באושוויץ הוא היה עד לכמה ניסיונות הימלטות מוצלחים מצדם של אסירים אחרים, אך רובם כשלו. אלו שלא נורו למוות בידי השומרים במגלי השמירה או נקרעו בעודם חיים על ידי כלבי התקיפה, עונו באכזריות בשביל לשלוח מסר לאסירים האחרים. היו גם אלו שלא היו מסוגלים לשאת בסבל והאימה של מחנה ההשמדה ופשוט שמו קץ לחייהם בדרכים שונות. למרות הכל, מורי נשאר במקום כמעט 5 שנים לפני שהועבר למחנה הריכוז דכאו.
מורי היה כלוא במחנה במשך כמה שבועות לפני שברח מהמקום והסתתר בתעלת ביוב, עד להגעתו של הצבא האמריקאי. בתום המלחמה, הוא היגר לארה"ב ועבר להתגורר בלוס אנג'לס, שם הוא הכיר את אשתו השנייה רוז. מרילין מספרת כיצד בת זוגו נהגה להרגיע אותו בכל לילה כאשר הסיוטים מן השואה הטריפו את דעתו.
"היא הייתה איתו בתקופות הכי קשות שהיו אחרי המלחמה", סיפרה הסופרת. "היא תמיד הייתה טופחת לו על הגב בעדינות ואומרת 'מורי, זה בסדר. זה נגמר. הם כבר לא פה, אתה יכול להירגע'". בשנת 1996, מורי שיינברג נפטר כשהוא בן 85. כיום, מרילין שמעון ממשיכה לספר את סיפורו בהרצאות ומפגשים בשביל לוודא שאנשים לעולם לא ישכחו את זוועות השואה.
"שנאת האחר הולכת וגוברת בשנים האחרונות, כשבארה"ב בלבד היו יותר מ-2,000 תקריות אנטישמיות בשנה שעברה", אמרה הסופרת. "אם אנשים יישארו אדישים, אז זה יקרא פעם נוספת". לטענתה, הספר שלה על מורי מבוסס ברובו על יומן עדות שדודה כתב בשנות ה-60 ואף ניסה לפרסם ללא הצלחה.
היא הוסיפה: "באותן שנים, העולם לא היה מוכן עדיין לקרוא על הזוועות של הנאצים. למרות זאת, תמיד בער בו הרצון לספר מה קרה לו, אפילו שהיה לו קשה מנשוא. למעשה, עוד ביומו האחרון הוא התחנן בפני אמי שתספר לכולם את מה שקרה לו. הוא אמר לה: 'אנשים חייבים לדעת את זה ממני, האדם הראשון שהגיע לאושוויץ'. עכשיו, העולם יודע".