כשכריסטינה ריקרדסון מדברת על הזיכרון הראשון של חייה, היא מספרת שהוא ממשיך להדהד בראשה. "אני לא זוכרת לאן הלכנו או מה עשינו", היא מספרת, "אבל אני זוכרת שחזרנו הביתה וראינו אותו". הנהימות העמוקות שלו היו בלתי נשכחות. המבט החודר בעיניים היה מספיק בשביל לעורר בה ובאמה פיק ברכיים. אף אחד מבין הנוכחים לא העז לעשות את הצעד הראשון מחשש לתגובה שתבוא אחר כך. הם הביטו אחת בשנייה במשך רגעים ארוכים, עד שהוא התרומם על רגליו ונמלט משם. אנחת הרווחה של אמה עדיין לא יוצאת לה מן הראש. ההקלה של כריסטינה הייתה אדירה כל כך, שהיא ממשיכה לחוש אותה עד היום כאשר היא נזכרת ברגע הזה שבו יגואר ניצב בינה ובין הבית שלה – אותה מערה נידחת שבה היא גרה במשך השנים הראשונות של חייה.
החתולים האימתניים הללו היו שכיחים מאוד באזור דרום-מזרח ברזיל. למרות זאת, זאת הייתה הפעם היחידה שהיא ראתה יגואר מקרוב כל כך. "יגואר היא חיה ביישנית, אבל הנשיכה שלהם קטלנית אם הם חשים רעב או סכנה לחייהם", היא מספרת לג'יין רידלי בריאיון מיוחד ל-NY Post. "למזלנו, היגואר הספציפי הזה ברח משם". כמו כן, זאת הייתה רק חיה אחת מבין אינספור בעלי חיים מסוכנים שחיו באזור, ביניהם נחשים, עכבישים ועקרבים. "פעם אחת, התעוררתי באמצע הלילה כדי להבריח נדל ארסי אדיר שהזדחל על בית החזה שלי", מספרת כריסטינה. זאת הייתה המציאות הקיצונית שהיא הסתגלה אליה באותם ימים, בעודה רק בת 5.
בית הילדות
אפריל, 1983. פטרוניליה, אמה של כריסטינה, מביאה אותה למערה נידחת באזור דיאמנטינה, אשר במחוז מינאס ז'ראיס. אישה חולה בנפשה שברחה מאחיה האכזר והמכה, יחד עם בתה הקטנה. כריסטינה, אז כריסטיאנה, הייתה רק בת שבועיים – 15 יום ליתר דיוק. לאורך ילדותה, אמה הייתה האדם היחיד שהיא הכירה, שם בקצה הציוויליזציה. עד היום היא לא יודעת מי היה אביה.
הילדות במערה זכורה לה כחוויה מאתגרת מצד אחד וקסומה מצד שני. "אני זוכרת שאהבתי מאוד את הטבע", היא מספרת. "צמחים וחיות ריתקו אותי עם הצבעים שלהם. הנופים והקולות באזור הדהימו אותי. מצד שני, אני זוכרת גם את העוני שלנו באותה תקופה – ובעיקר את הרעב". סדר היום של השתיים התרכז בעיקר בסיורים ארוכים ברחבי השממה לצורך ליקוט של עלים יבשים ופרחים, אותם הן היו מוכרות בעיר הרחוקה. "ההליכה לשם הייתה נוראית", היא נזכרת. "הייתי מתחננת בפני אמי: 'אפשר לעצור?', אבל היא דרבנה אותי להמשיך. לא היה לנו כסף לנעליים והרגליים שלי דיממו בכל פעם. כשכאב לי, אמי הייתה מספרת לי סיפורים על כל קדושים נוצרים, על ישו ועל אלוהים". פטרוניליה השתמשה בכסף בעיקר בשביל לקנות בשוק המקומי אורז, המאכל העיקרי שלהן – שהיה עדיף בהרבה יותר על האלטרנטיבה.
"כשלא היה מה לאכול, היינו צדות חיות באזור", מספרת כריסטינה, "בצעירותי, אימא לימדה אותי כיצד לצוד ציפורים עם קֶלַע (רוגטקה). אחר כך היינו צולות אותן מעל המדורה. יום אחד, אחרי מסע ציד מוצלח, היא אמרה: 'עכשיו את מוכנה להרוג יגואר כריסטיאנה'". הן היו על סף רעב מספר פעמים באותן שנים. למרות זאת, כריסטינה מסתכלת על אותה תקופה בתור השנים היפות ביותר בחייה. השנים שבהן אמה נתנה לה את כל האהבה שהיא הייתה צריכה ובנתה לה את הביטחון העצמי, בשממה הברזילאית.
"דחפתי את הבקבוק השבור לבטן שלו"
לילה אחד, כריסטינה ואמה התעוררו בבהלה למשמע נביחות. הן הציצו החוצה וראו חבורה של גברים חמושים עם כלבי תקיפה. עד היום היא לא בטוחה מי הם היו, אולי חבורת עבריינים שפעלה באזור ואולי הבעלים של הקרקע בה הייתה המערה שלהן. דבר אחד היה בטוח: זה היה הזמן לעזוב את המקום ולמצוא בית חדש. אז הן הלכו, הרחק משם, אל הפאבלות של סאו פאולו.
"שכונות המצוקה בברזיל הן אכזריות", סיפרה כריסטינה. "אימא לא הצליחה למצוא עבודה או מגורים. באותה תקופה, גרנו ברחוב ועשינו כל מה שיכולנו כדי להשיג אוכל". חלק מן הזמן, הן קיבצו נדבות. חלק מהתושבים נענו לתחנונים שלהן ותרמו מעט מכספם. אחרים, פחות. "חלק ירקו עלינו וחלק היכו אותנו", היא מספרת, "פעם אחת מישהו בעט באימא שלי וקרא לה 'חולדת רחוב'. בשבילם היינו כמו כל חיה מזיקה אחרת. היו גם אנשים שלא התייחסו אלינו, התעלמו לחלוטין מקיומנו. בשבילם, היינו שקופות. לא קיימות".
פטרוניליה נהגה להיעלם לפרקי זמן ארוכים באותה תקופה ולהשאיר את כריסטינה לדאוג לעצמה. אז היא פנתה לעזרתם של ילדים אחרים שגרו ברחוב, ספציפית לילדה אחת ושמה קאמיל. "היא הייתה החברה הכי טובה שלי אז", מספרת כריסטינה. "עשינו הכל ביחד. חלקנו אוכל אחת עם השנייה, לגנוב מזון מהשווקים המקומיים ולנבור בערמות אדירות של אשפה בחיפוש אחרי אוכל. בזמננו הפנוי, נהגנו לספר אחת לשנייה סיפורים על נסיכים ונסיכות. זאת הייתה הדרך שלנו להימלט מהמציאות הקשה של הפאבלות, לפחות לזמן קצר".
לילה אחד, כריסטינה וקאמיל החליטו ללכת לישון באחת השכונות היפות יותר בעיר. באמצע הלילה, הן התעוררו למשמע צעקות. אלו היו כוחות המשטרה, אשר סידרו חמישה ילדים עניים בשורה בסמוך אליהן. "ידענו בדיוק מה זה אומר", היא מספרת, "כל ילדי הרחוב ידעו מה זה אומר". לפתע, אחד השוטרים ראה אותן. הן נבהלו וברחו, השוטרים אחריהן. כריסטינה, המהירה מבין שתיהן, הצליחה לאבד אותם וקאמיל נתפסה. "חזרתי לאותו מקום וראיתי שהם צירפו את קאמיל אל חמשת הילדים", סיפרה כריסטינה, "בזמן שחשבתי על דרך לחלץ אותה, משהו מוזר קרה לראשה והיא נפלה על הקרקע. הם ירו בה. חסמתי את הפה שלי כדי שלא לצרוח. באותו לילה, כשאיבדתי את החברה הכי טובה שלי, הבנתי עד כמה החיים של ילדי הפאבלות זניחים. הייתי אז בת 7".
המוות של קאמיל זעזע את כריסטינה, שינה אותה. באותם רגעים היא הבינה שהמוות אורב לה בכל פינה והיא צריכה לעשות הכל כדי לשרוד. זמן קצר מאוחר יותר, היא ניצבה מול המוות בשנית, אך הפעם כבר לא מנקודת תצפית, אלא פנים מול פנים. זה קרה בזמן שהיא נברה בערמת אשפה באחת הסמטאות של העיר. היא לא אכלה במשך כמה ימים והצליחה למצוא חתיכת לחם מעופשת שנזרקה לזבל. לפתע, היא שמעה קול מאחוריה.
"מישהו צעק לי: 'תני לא את זה'", מספרת כריסטינה, "כשהסתובבתי, ראיתי ילד. סירבתי לו, אז הוא נתן לי אגרוף בפרצוף והתנפל עליי. נלחמתי איתו על האוכל, אבל הוא ניצח". כעוסה ועצובה, היא הרגישה חסרת אונים כאשר שדדו ממנה את המזון שהיא כל כך רצתה. היא הרגישה שזה לא מגיע לה. בעוד הנער הלך משם, כריסטינה הרימה בקבוק זכוכית שבור ורצה אליו בכל המהירות.
"צרחתי עליו בפראות וכשהוא הסתובב, דחפתי את הבקבוק השבור אל תוך הבטן שלו בכל הכוח", היא מספרת. "הרגשתי איך היד שלי מתחממת מהדם שלו. חטפתי לו את הלחם בעודו צורח מכאבים וברחתי משם". כעבור כמה דקות של מנוסה, היא אכלה את חתיכת הלחם המעופש – רק כדי להקיא אותו מאוחר יותר. הזעזוע מן המעשה היה יותר מדי בשבילה. "חשבתי לעצמי: 'סלחי לי, קאמיל. אלוהים, סלח לי'", היא מספרת. "מאוחר יותר, שמעתי ילדים אחרים מדברים על זה שמצאו גופה של ילד באחת הסמטאות. הרגתי אותו".
ימים ארוכים חלפו מאז אותה תקרית ואמה של כריסטינה מצאה אותה ישנה ברחוב מתחת לגרם מדרגות. נרגשת לראותה, כריסטינה סיפרה על חוויותיה המחרידות: על הרצח של קאמיל ועל מותו של הנער. "סיפרתי לה על כל מה שקרה לי בזמן שהיא נעדרה", מספרת כריסטינה. "היא הקשיבה לי, המומה ואז אמרה לי: 'כריסטיאנה, הבטיחי לי שלא משנה מה יקרה בחייך – לעולם אל תפסיקי ללכת. לא משנה לאן, פשוט אל תפסיקי ללכת'". זמן קצר לאחר מכן, פטרוניליה החליטה לשים אותה בבית יתומים – שם היא נשארה עד גיל 8.
המסע חזרה הביתה
בשנת 1991, כריסטינה אומצה על ידי זוג הורים משוודיה, ליליאן-אן וסטיור ריקרדסון. היא נבחרה מבין 200 ילדים אחרים וטסה איתם אל וינדלן, אשר בצפון-מזרח המדינה. המעבר מן הפאבלות של סאו פאולו אל הפרברים השוודים היה תלוש מאוד בשבילה, הן מבחינה סביבתית והן מבחינה תרבותית. "אני זוכרת שנדהמתי מהניקיון של הרחובות", היא מספרת. "לא היו אפילו חתיכות עיתונים ברחוב, שלא לדבר על ערמות של אשפה. למדתי כיצד לדבר שוודית ובתוך כמה חודשים, שכחתי לחלוטין את שפת האם שלי. כבר לא הייתי כריסטיאנה שצריכה להתמודד עם הרעב, סכנת המוות והרצון, הייתי כריסטינה". לראשונה בכל שנות חייה, הייתה לה תקווה לעתיד טוב יותר, אך העבר שלה מברזיל תמיד ריחף מעליה.
בינואר 2015, כשהיא הייתה בת 31, היא הגיעה למשבר אישי בחייה אשר הציף את זיכרונותיה מברזיל. אחרי שנים ארוכות שבהן היא הייתה בקונפליקט פנימי לגבי זהותה, היא החליטה לצאת למסע בעקבות הילדות האבודה בסאו פאולו. "אני זוכרת איך שיום אחד הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי", היא מספרת. "הרגשתי שאני מסתכלת על אדם ללא זהות. בגיל 15, אמי המאמצת נפטרה מסרטן ומאז אני מתקשה להבין מי אני. האם אני כריסטינה או כריסטיאנה? החלטתי שהגיע הזמן ליישב את הקונפליקט בין הזהות השוודית והזהות הברזילאית שלי".
ביוני 2015, כריסטינה נחתה בברזיל לראשונה אחרי 24 שנים. החוויה הייתה מורטת עצבים בשבילה, שכן היא לא ידעה מה היא תמצא שם. האם אמה עדיין בחיים? האם היא בכלל תצליח למצוא אותה? התחנה הראשונה של במסע היה בית היתומים הישן. לשמחתה, העובדים שם הצליחו לאתר את כתובת המגורים של פטרוניליה, בעיירה ששמה בלו הוריזונטה ששוכנת כ-560 ק"מ מסאו פאולו.
"כששלושת הנשים יצאו מהבית ופתחו לי את השער, זיהיתי את אימא שלי מיד", היא מספרת, "ראיתי את החיוך שלה ושמעתי את הקול שלה. זה החזיר אותי בין רגע אל הילדות. היא הייתה אז בת 67 וחיה עם שתי אחיותיה". באותו מפגש גורלי, כריסטינה גילתה לראשונה שאמה סובלת מסכיזופרניה, אשר הקשתה עליה להתמודד עם חיי היומיום. כיום, כאשר היא נוטלת תרופות, היא חזרה לחיות עם בנות משפחתה – חולמת על הרגע שבו היא תפגוש את בתה שוב. "היא הלכה ברחובות סאו פאולו במשך 15 שנים בחיפוש אחריי", מספרת כריסטינה. "אף אחד בבית היתומים לא היה מוכן למסור לה מידע לגבי. בהיעדרה, בית המשפט אישר את האימוץ שלי. עד לאותו רגע, היא לא ידעה שחייתי בשוודיה".
במהלך המסע שלה בברזיל, כריסטינה החליטה לבקר גם בבית הילדות שלה – המערה בדיאמנטינה. אחרי נסיעה של 6 שעות מביתה בבלו הוריזונטה, כריסטינה הגיעה אל ביתה עד גיל 5. בעודה עומדת על הרכס שמשקיף על השממה של מינאס ז'ראיס, היא חשבה על הדרך הארוכה שהביאה אותה למקום שבו היא נמצאת כיום. בשלב מסוים, היא העיפה מבט באמה המבוגרת וחשבה על כל השנים שהיא הייתה אצלה בלב. "בתוך 8 שנים, היא לימדה אותי מהו אומץ, מהו חוסן ומהי אהבה", מספרת כריסטינה, "ב-8 שנים, היא לימדה אותי איך להמשיך ללכת, בלי להפסיק".