כשמרקוס רודריגז פנטוחה נדרש לאכול מרק בפעם הראשונה בחייו, הוא היה בן 19 – וזה נגמר בצורה נוראית. לראשונה מזה שנים, הוא נדרש לשבת על כיסא, מול שולחן אוכל שעליו הניחו את הקערה עם הנוזל הרותח. הנזירות פקדו עליו להתחיל לאכול, אבל לא היה לו שמץ של מושג מה עליו לעשות. על כן, פנטוחה עשה את מה שעשה במשך שנים. הוא הצמיד את כפות ידיו, קיער אותן וטבל אותן במרק הלוהט. החום העז גרם לו לקפוץ במקומו. השולחן רעד, הכיסא התמוטט, הקערה נפלה והתנפצה על הרצפה. זה קרה בשנת 1965, אחרי יותר מעשור שהוא חי לבדו על הרי הסיירה מורנה בדרום ספרד.
פנטוחה לא זוכר בדיוק באיזה גיל הכל התחיל. להערכתו, הוא היה בן 6 או 7 כשאביו מכר אותו לחקלאי זקן שהשתמש בו בתור רועה צאן. החקלאי לימד אותו כיצד לטפל בעדר הכבשים שלו ולטמון מלכודות לציפורים ומכרסמים, לפני שמת בשיבה טובה. כילד, הוא נותר לבדו עם אמו החורגת והאכזרית. לטענתו של פנטוחה, הזקנה הארורה נהגה להכות אותו חזק כל כך, עד שבשלב מסוים הוא הבין שעדיף לו פשוט לבלות את זמנו עם הכבשים על פסגות ההרים בגובה של יותר מ-1,300 מטרים. עם הזמן, הוא ניתק כל קשר עם הזקנה ואז, גם עם ציוויליזציה. לבדו על ההרים, עם הכבשים וחיות הבר, הוא למד כיצד לחיות כמו בעלי החיים.
"החיות הדריכו אותי לאורך כל הדרך", הוא מספר. "הן לימדו אותי מה בטוח לאכול. כל דבר שהן אכלו, אני אכלתי. הייתי טומן מלכודות לארנבות וחוגלות באמצעות מקלות ועלים. הייתי עוקב אחרי חזירי בר, עד שהם היו מוצאים פקעות מתחת לאדמה. כשהם היו מתחילים לחפור עם החוטם שלהם, הייתי מבריח אותם עם אבנים וגונב להם את האוכל". עם הזמן, פנטוחה מספר שהוא אפילו הצליח לטפח מערכת יחסים עם להקה של זאבים – אשר קיבלה אותו כאחד משלהם.
איש הפרא הספרדי מספר שהכל התחיל כאשר הוא נתקל בגורי זאבים משחקים בכניסה למכרה נטוש. הוא שיחק איתם במשך דקות ארוכות עד שנרדם. כשהוא התעורר, הוא הבחין באמן הזועמת שחזרה עם ארוחת הערב. "אני זוכר איך היא הסתכלה עליי בכעס", הוא מספר. "היא החלה לקרוע את הבשר ולחלק לגוריה. ניסיתי לקחת לאחד מהם את האוכל, כי גם אני הייתי רעב – אבל היא לא נתנה לי. היא נהמה עליי בזעם, אז התרחקתי בבהלה".
פנטוחה מספר שהזאבה זרקה לעברו חתיכת בשר בסופו של דבר, אך בשלב הזה הוא כבר חשש מאוד לגעת באוכל. הוא מפרט: "פחדתי שהיא תפגע בי, אבל אז היא דחפה אותו לעברי עם האף. לקחתי את החתיכה והתחלתי לאכול. היא המשיכה להתקרב אליי וחשבתי שהיא עומדת לנשוך אותי. זה לא קרה. במקום זה, היא הוציאה את הלשון שלה והחלה ללקק אותי. מאותו רגע, הייתי חלק מהלהקה".
מערכות היחסים שלו עם חיות הבר עזרו לו להתמודד עם הבדידות בהרים. עם השנים, הוא שכח את שפת האם שלו והמילים התחלפו בנהמות ויללות. כמו כן, הוא למד כיצד לחקות קריאותיהם של בעלי חיים שונים, כגון שועלים, נשרים וצבאים. בכל פעם שהוא היה נכנע בלילות לבדידות שעל ההרים, הוא היה קורא לחיות מתוך החשכה. "כשהיה קשה לי לישון, הייתי קורא לחיות ומחכה שהן יענו לי", מספר פנטוחה. "ברגע שהייתי שומע אותן, הייתי נרגע כי ידעתי שהן לא נטשו אותי".
החזרה האיומה לחברה
השיבה של פנטוחה לציוויליזציה הייתה פחות מאידיאלית, בלשון המעטה. יום בהיר אחד, חייל מקומי זיהה את פנטוחה משוטט לבדו בהרים. הוא לקח אותו איתו והשניים צעדו אל כפר קטן בשם פואנקליאנטה. שם, לראשונה מזה שנים, הוא פגש את אביו הביולוגי. "זיהיתי אותו, אבל לא הרגשתי כלום", הוא מספר. "אני חושב שגם הוא לא כל כך התרשם מהמפגש. הדבר הראשון שהוא אמר היה: 'איפה המעיל שלך?'. כאילו הוא ציפה שאלבש את המעיל שהיה לי אז, כשהוא נטש אותי".
חזרתו לחיק החברה האנושית זכורה לו בתור אחת התקופות הקשות בחייו. מבחינתו, כל פרט טריוויאלי בחיים היה טראומתי מאוד, בין אם זה היה הביקור הראשון אצל הספר המקומי או העימותים שלו עם הנזירות בבית היתומים במדריד, אשר הכריחו אותו לישון על מיטה. למרות זאת, האתגר הקשה ביותר עבורו היה להתמודד עם הרעש הנלווה לחיים עם בני האדם. "בהתחלה לא יכולתי לסבול את זה ורק רציתי לברוח בחזרה להרים", הוא מספר. "המכוניות, האנשים שהולכים הלוך-חזור כמו נמלים. לפחות נמלים הולכות בקו ישר, בני אדם פשוט מתרוצצים בכל כיוון. במשך המון זמן, סירבתי לחצות כבישים לבד – לא הייתי מסוגל!".
קשיי ההסתגלות נמשכו גם בשנים שלאחר מכן. פנטוחה מצא את עצמו מחליף שורה של עבודות מזדמנות ואפילו התגייס לצבא. לטענתו, זרים נהגו לנצל כל הזמן את הנאיביות שלו, מה שהוביל אותו לחיות בדירה רעועה בעיר מלגה. משם הוא עבר לגור ברנטה, כפר נידח בגליסיה (צפון-מערב ספרד), שם הוא מתגורר עוד בימינו. מעבר לקושי שלו להתמודד עם החברה האנושית, פנטוחה נאלץ להתמודד גם עם בעיה נוספת: אנשים שלא מאמינים לסיפור חייו.
גבריאל ג'נר מנייה, סופר ספרדי ואנתרופולוג, היה אחד האקדמאים הראשונים שחקרו את סיפורו של איש הפרא הספרדי. אחרי שנים של היכרות איתו, הוא גורס כי האמת לגבי קורותיו על ההרים נמצאת בין השורות של סיפורו.
"קיים פער בין מה שפנטוחה אומר שקרה לו על הרי סיירה מורנה לבין מה שהוא מאמין שקרה לו שם". מסביר החוקר. "יש למרקוס סיפור שהוא נוהג לספר, על נחש שהוא הביא לו חלב כבשים וזה התחיל לעקוב אחריו. עד היום, מרקוס משוכנע שהנחש היה חבר שלו. לנו ברור לחלוטין שהנחש הוא לא חבר שלו, זה נחש. ייתכן שהוא עקב אחריו כדי שהוא ימשיך להביא לו חלב כבשים, אבל הוא לא באמת החבר שלו. זו רק דוגמא אחת לפער הזה". מנייה מוסיף כי אותו פער בהבנה היה אחת הסיבות שפנטוחה הצליח לשרוד כל כך הרבה שנים על הרי סיירה מורנה.
החוקר טוען כי בפעם הראשונה שנפגש עם איש הפרא הספרדי, אפילו הוא התקשה להאמין לכל מה שיוצא לו מהפה. לטענתו, התיאורים היו פנטסטיים כל כך, שזה היה פשוט בלתי יאומן. למרות זאת, הוא נהג לספר אותם בצורה משכנעת מאוד ובצורה עקבית להחריד. מנייה ידע שעליו לבדוק את העניין לעומק. החוקר נסע לדרום ספרד בשביל לבקר במקומות שפנטוחה תיאר בסיפוריו ולדבר עם המקומיים – וחלקם אכן אישרו את סיפורו.
החוקר מספר: "דיברתי עם אנשים שהיו איתו בקשר כשמצאו אותו בהרים. אנשים שהזמינו אותו לביתם, אלו שרחצו אותו בפעם הראשונה והאחות שבדקה אותו לראשונה. כל האנשים האלו תיארו נער פראי שלא מסוגל להשתלב בחברה. בחור שלא מסוגל לשחק לפי כללי המשחק. מעבר לזה, הסיפורים שלהם תאמו לחלוטין את הסיפור שלו שמעולם לא השתנה".
* * * * *
מרקוס רודריגז פנטוחה ממשיך להתגורר כיום ברנטה, שם כולם למדו להכירו ולהתנהג אליו בכבוד. הוא חי בבית שרבים מתארים כמעורה של ממש, עם תקרה נמוכה ומזכרות רבות מחיק הטבע. בצד הסלון, יש לו פסנתר וגיטרה, עליהם הוא למד לנגן בעצמו לאורך השנים. במרוצת הזמן, היו לו כמה מערכות יחסים, אך כולן היו זמניות. כיום, כשהוא בשנות ה-70 לחייו, הוא נותר רווק. האם הוא עדיין שוקל לחזור להרים? לעיתים.
"חשבתי על זה הרבה פעמים, אבל כבר התרגלתי לחיות כאן בכפר וכנראה שכאן אני אשאר עד יומי האחרון", הוא מספר. "חוץ מזה, יש לי כאן המון דברים שלא היו לי שם כמו מוזיקה או נשים. למעשה, נשים הן אולי הסיבה היחידה שאני נשאר בדיוק איפה שאני".