כשדיוויד גוד היה ילד קטן וחבריו שאלו אותו איפה אמא שלו, הוא היה עונה שהיא מתה בתאונת דרכים. "ככה לא היו יותר מדי שאלות. לא רציתי שהחברים שלי ידעו שאמא שלי חיה עירומה בג'ונגל ואוכלת עכבישים", הוא אומר. "כעסתי שהיא עזבה אותנו וחזרה לשבט שלה, ורציתי לחשוב שהיא מתה".
אימו של דיוויד, יארימה, היא חברה בשבט יאנומאמי מוונצואלה. היא נולדה בכפר מבודד במיוחד, וחלק מחברי השבט מעולם לא ראו זרים בחייהם. בכפר הקטן אין חשמל, מים או מערכת ביוב. בשבט שלה אין כתב או רפואה והם צדים ואוספים את כל האוכל שלהם מהיער. אביו של דיוויד, קנת', היה סטודנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה, שנסע לראשונה לאמזונס בשנת 1975. שם הוא נתקל במקרה ביער בשבט של יארימה. הוא בילה בשבט יאנומאמי זמן כה רב, שחברי השבט התייחסו אליו כבן משפחה. "ראש השבט אמר לי 'קח לך אישה, אתה פה הרבה זמן'".
"היא נאלצה ללמוד הכל מהתחלה"
ב-1978 הוצע לו להתחתן עם יארימה, שהייתה אז בערך בת 10-12 (שבט יאנומאמי לא סופר, ולכן לא ידוע גילה האמיתי). למרות שקנת' היה בן 36, הוא לא ראה בהצעה בעייתיות. "התרבות שלנו אובססיבית לגיל, אבל שם זה לא בעיה". קנת' מתייחס לשאלה בת כמה הייתה יארימה כשהנישואים מומשו והם התחילו לקיים יחסי מין: "היא הייתה בגיל ההסכמה של רוב המדינות, שהוא בערך 13". קנת' קיבל הרבה ביקורת על הנישואים לבת שבט קטינה, גם בקרב הקהילה המדעית וגם בקרב משפחתו. "הבאתי אותה לאמא שלי והיא הזדעזעה", אומר קנת'.
קנת' גר חצי מהזמן בארה"ב לבדו וחצי מהזמן הוא גר עם אשתו הצעירה בג'ונגל. בהיעדרו, מעמדה של יארימה בשבט הדרדר וכאשר קנת' לא חזר לשבט במשך 4 חודשים, היא נאנסה והוכתה באכזריות על ידי כ-30 מהגברים בשבט. בעקבות המקרה קנת' שכנע את אשתו לבוא לגור איתו בארה"ב. ב-1986 יארימה ילדה את בנם הראשון, דיוויד. הלידה הייתה טראומתית במיוחד עבור יארימה, שלא הבינה למה היא צריכה ללדת בבית חולים ליד מוניטורים, מכשירים ומחטים. אחרי שאושפזה ללידה היא ברחה מחדרה, וניסתה ללדת לבדה בפינה מבודדת של בית החולים.
הזוג התמקם בפילדלפיה וקנת' חזר למשרת ההוראה שלו. בינתיים יארימה חשה בודדה ונכנסה לדיכאון – היא לא ידעה לדבר אנגלית ונאלצה לשנות את כל חייה לחיים שלא הכירה כלל. "התחלה היא חשבה שמכוניות הן חיות טרף ולא הבינה למה אנחנו צריכים ללבוש בגדים". בינתיים התקשורת בארה"ב החלה לגלות עניין בסיפור האהבה הבלתי רגיל של הזוג, וכתבות רבות התפרסמו על "רומיאו ויוליה של האמזונס". ב-1991 נשיונל ג'יאוגרפיק הציעו לקנת' לעשות סרט דוקומנטרי על המשפחה שלהם, ושהם יחזרו לאמזונס לצורך הסרט. בזמן שהותם בשבט החליטה יארימה שהיא רוצה לחזור למשפחתה והודיעה לקנת' שהיא לא תחזור איתו לארה"ב. "לא היה ספק לגבי הילדים. היה ברור לשנינו שהם חוזרים איתי. היא אמרה לי שתינוקות מתים בג'ונגל", מספר קנת'.
"כעסתי עליה שהיא נטשה אותי"
הפרידה הייתה קשה במיוחד לדיוויד ואחותו ונסה. "אחרי שלוש שנים התחלתי להבין שננטשתי". דיוויד גדל בכעס על אימו שנטשה אותם, ועל אביו שהתייחס למשפחתו כמו ניסוי חברתי. "אבי היה לוקח אותי לכנסים מדעיים ושם כולם היו בוהים בי". בגיל 21, אחרי שקרא ספר שכתב אביו על אימו והשבט שלה, דיוויד החליט שלמרות הכעס הוא רוצה לפגוש אותה שוב. מכיוון שאי אפשר היה להודיע לאימו מראש על הגעתו, הנסיעה הייתה מלווה בהרבה אי ודאויות. "לא ידעתי אם היא תרצה לפגוש אותי. אם היא תזכור אותי בכלל. אפילו לא ידעתי אם היא בחיים".
דיוויד הגיע לשבט יאנומאמי ב-2011. כשאימו באה לפגוש אותו היא זיהתה אותו מיד, ודיוויד הרגיש שהוא בנה. "אמרתי לה 'אמא, אני בבית. זה לקח הרבה זמן, אבל הצלחתי להגיע". דיוויד שהה בשבט במשך שבועיים. בזמן השהות שלו הוא אכל מה שהשבט אכל: תולעים, קופים וטרמיטים. הוא לקה בטפילים במעיים, סבל התקפת יתושים וקיבל הרעלת קיבה חמורה, אבל הוא עדיין הרגיש מאושר להיות שם. "ממש רציתי להיות חלק מהיאנומאמי", אומר דיוויד. "רציתי ללכת יחף בג'ונגל כמוהם ולאכול מה שהם אוכלים".
דייויד מספר שאמו אמרה לו שהיא רוצה להגיע לארצות הברית לביקור כדי לראות את כל משפחתה. "זה ממש לא סוף העניין", אמר. "אנחנו רק מתחילים את הסיפור שלנו".
(מקור)