"כשישבתי בצינוק הזה, לא ראיתי בני אדם. הייתה שם חשכה מוחלטת ובכל יום שחלף, השתדלתי לזכור שהמטורף הזה אינו בן אדם אלא מפלצת. שהוא לא בסדר בראש שלו. השתדלתי שלא לאבד תקווה. השתדלתי לזכור שרוב הגברים בעולם הם טובי לב": קטרינה מרטינובה הייתה רק בת 14 כשעולמה חרב עליה. בספטמבר הקרוב, ימלאו שני עשורים בדיוק ללילה שצילק את הנפשה. 20 שנה לתחילת מסכת העינויים שנמשכה כמעט 4 שנים והותירה אותה בטראומה נפשית עמוקה.
ב-30 בספטמבר, שנת 2000, קטרינה חזרה עם חברתה, אלנה סמוקינה בת ה-17, מבילוי לילי. בדרכם חזרה לביתן בעיר ריאזן, מערב רוסיה, הן תפסו טרמפ עם אדם זר שהציע להסיע אותן היישר אל יעדן. על פניו, המחווה הסתמנה כנחמדה. בשלב מסוים לאורך הנסיעה, הגבר שאל אם מחשק להן להעביר את הנסיעה עם משקה אלכוהולי. השתיים סרבו בנימוס בהתחלה, אך בסופו של דבר השתכנעו. קטרינה סיפרה מאוחר יותר כי למשקה היה טעם משונה, אבל באותו רגע היא לא ייחסה לכך שום חשיבות - לא עלה בדעתה לרגע ששתתה משקה מהול בכדורי שינה.
עד מהרה, השתיים נרדמו במכונית שעשתה את דרכה לעיר סקופין, הנמצאת במרחק של 100 קילומטרים מביתן. כמה שעות מאוחר יותר, הן התעוררו בצינוק, בחשכה מוחלטת - במה שיהפוך להיות הבית שלהן עד האביב של שנת 2004.
לאחר התפוצצות הפרשה לפני 16 שנים, החוטף האכזר של שתי הנערות התברר להיות אדם ששמו ויקטור מוקחוב. מסגר במקצועו, מוקחוב היה מוכר בקרב חבריו ועמיתיו לעבודה בתור איש מקצוע מיומן וחביב. מנהל העבודה שלו אפילו הגדיר אותו בתור "עובד למופת". למרות זאת, הוא הסתיר מפני כולם סוד אפל וסטייה חולנית: במשך שנים, מוקחוב בנה מתחת לסככת הכלים בחצר של בית אמו בסקופין צינוק עינויים. מאחורי דלת סתרים, בעומק של 6 מטרים מתחת לאדמה, מוקחוב עיצב חדר תת-קרקעי ששימש לכלוא נערות. לקראת סוף שנת 2000, הנערות הללו הפכו להיות קטרינה מרטינובה ואלנה סמוקינה.
לשרוד את הגיהינום
מוקחוב כלא את שתי הנערות בצינוק העינויים שלו במשך 3 שנים ו-8 חודשים. הצינוק נבנה מתחת לסככת הכלים בחצר האחורית של הבית בסקופין והכניסה אליו לא הייתה גלויה לעין. מוקחוב הסתיר את הכניסה באמצעות יריעת ברזל שהוצמדה אל דופן הסככה בעזרת מגנטים חזקים. מעבר ליריעת הברזל, היה סולם שהוביל לקומה תת-קרקעית ובה ירידה תת קרקעית נוספת. שם, הייתה דלת הכניסה לצינוק אשר ננעלה באמצעות שני מנעולים כבדים, וזה המקום בו מוקחוב כלא את שתי הנערות.
בשנים שאחרי שחרורן, השתיים תיארו כיצד המסגר הנורא נהג לכפות את עצמו עליהן ולאנוס אותן בברוטליות. כשהתנגדו, היכה אותן עם צינור השקייה מגומי או ריסס גז מדמיע בתוך הצינוק. לאורך אותה תקופה, הוא עיבר את סמוקינה שלוש פעמים. בריאיון לסוכנות הידיעות הרוסית RT, קטרינה סיפרה כי היא עזרה לחברתה ליילד את שני התינוקות הראשונים באותו בור חשוך וחנוק.
"אני חושבת שהתקופה הזאת הייתה קשה יותר עבור אלנה", סיפרה קטרינה. "היא לא הבינה מה קורה בזמן ההיריון והיא לא הבינה מה היא אמורה לעשות בזמן הלידה. אני חושבת שזה צילק אותה לכל החיים. תתארו לעצמכם. להביא לעולם שני ילדים מהאדם הנורא הזה, אבל הם עדיין בשר מבשרך. הם לא אשמים בכלום". התינוק הראשון של אלנה נולד בנובמבר 2001 והשני ביוני 2003. שניהם היו בנים ושניהם ננטשו מול בנייני דירות באזור סקופין, כשהגדול ביניהם היה רק בן 4 חודשים. אלנה נכנסה להיריון פעם נוספת בתחילת חודש ספטמבר של 2003. היא הייתה בחודש ה-8 להריונה כשחולצה מן הצינוק הזוועתי של מוקחוב. זמן קצר לאחר מכן, היא איבדה את התינוק כתוצאה מלידה שקטה.
בתחילת שנת 2003, מוקחוב החל להתיר לשתי השבויות לצאת מהצינוק תחת השגחתו ולטייל בחצר האחורית של הבית. יום אחד, הוא דרש מקטרינה לסייע לו לפתות סטודנטית צעירה ולהכניסה אל תוך הצינוק. האנס האכזר הציג את מרטינובה בתור האחיינית שלו והציע לסטודנטית לעבור לגור באחת הדירות שהיו לו בסביבה. קטרינה ניצלה את הזדמנות הפז בשביל להעביר בחשאיות פתק לאותה סטודנטית ובו כל האמת על בעל הבית.
בפתק נכתב: "ויקטור הוא לא הדוד שלי. הוא כלא אותנו במרתף שלו מאז ספטמבר 2000. הוא עשוי להרוג אותנו ואותך. קחי את הפתק הזה ותעבירי אותו למשטרה". מאוחר יותר, אחרי שאותה סטודנטית מצאה את המסר המצמרר, היא דיווחה על התקרית למשטרה. במאי 2004, רשויות האכיפה עצרו את מוקחוב ושחררו את קטרינה ואלנה מהצינוק התת-קרקעי. מאוחר יותר באותה שנה, האנס נשפט והורשע בהאשמות המיוחסות לו, שכללו שני סעיפים של חטיפה ושני סעיפי אונס של קטינות. בית המשפט גזר עליו 17 שנות מאסר בלבד ובשנה הבאה, הוא כבר צפוי להשתחרר מן הכלא.
"אני זוכרת שהקריאו את גזר הדין שלו וחשבתי לעצמי איך 17 שנים נשמע כמו זמן רב", סיפרה קטרינה. "כשאת בת 18 זה נשמע כמו חיים שלמים. היום אני מבינה שהתקופה הזאת לא מספיקה. נשארה לו עוד שנה לפני שהוא יוצא לחופשי. אני יודעת שזה לא מוסרי, אבל אני לא רוצה שהוא יצא מהכלא. זה חטא, אני יודעת, אבל אני באמת רוצה שהאיש הזה ימות".
מרטינובה מספרת שהיא עדיין מתקשה להתגבר על הטראומות האיומות מאותה תקופה. "אני מקבלת תחושות לא נעימות בכל פעם שאני יושבת בחדרים חשוכים", אמרה. "זה בגלל כל אותן שנים מתחת לאדמה. היום, אני תמיד משאירה חריץ בווילון בחדר השינה. אני חייבת שיהיה מעט אור מבחוץ, גם אם זה אמצע הלילה. חשכה מוחלטת מחרידה אותי. היא מזכירה לי את החשכה שהייתה בתוך החור הזה".
"ילדיי עדיין לא מודעים לסיפור שלי"
כאילו ששתי הנערות לא סבלו מספיק לכל החיים, כשנתיים אחרי שחרורה, קטרינה מצאה את עצמה מואשמת על ידי הציבור כי שיתפה פעולה עם החוטף שלה. לאחר התפוצצות הפרשה, רבים גרסו כי שתי הנערות נשארו בצינוק של מוקחוב מרצונן החופשי ואף טענו כי מן הראוי לקצר בגלל זה את תקופת המאסר שנגזרה עליו. זועמת על השיח שנוצר בקרב הציבור, מרטינובה החליטה לפרסם ברשת ספר המתאר את ההתעללות שחוותה במרתף העינויים הנורא. לטענתה, ההחלטה לפרסם את עדותה האישית הגיעה מתוך רצון בוער לחשוף בפני כולם איך הרגישה במהלך אותה תקופה. "היה לי חשוב לחשוף הכל כפי שזה היה באמת", סיפרה. "רציתי לספר את זה בלי פילטרים ובלי שקרים".
קטרינה סיפרה כי בזמן תקופת המאסר של מוקחוב, היא שמעה ממנו רק פעם אחת - כאשר החליט לשלוח לה מכתב בו התייחס לתוכן הספר שלה. "קיבלתי ממנו מכתב בשנת 2017", סיפרה. "הוא כתב לי שאני שקרנית, שביום שהוא ישתחרר ממאסר הוא יספר לכולם מה קרה שם באמת. קרעתי את המכתב הזה לגזרים וזרקתי אותו לכל הרוחות". לאחרונה, היא סיפרה שבכוונתה לפרסם ספר נוסף על חוויותיה הטראומתיות ואף לתרגם אותו לאנגלית. היא הוסיפה: "כרגע אין לו שם, אבל הספר גמור. אני מחכה שמגפת הקורונה תסתיים כדי שאוכל להפיץ אותו".
קטרינה מרטינובה מספרת שלמרות הטראומות שנשארו איתה, היא הצליחה להשתקם ולהקים משפחה. בגיל 34, היא נשואה באושר לבעלה ואם ל-2 ילדים בני 7 ושנתיים. לטענתה, היא מעולם לא האמינה שתוכל להיות כל כך מאושרת אחרי כל הסבל שעברה. "לפעמים אני מרגישה שזה הפרס שמגיע לי על כל הזוועות שחוויתי", אמרה. "יש לי קוטג' נחמדה בכפר עם גינה קטנה. בזמן הסגר, אני מתפקדת כעקרת בית ומשקיעה את מיטב זמני בהרכבת פאזלים עם ילדיי וצפייה בסרטים מצוירים". לדבריה, היא מודעת לעובדה שתיאלץ לדבר עם ילדיה לגבי עברה. אך היא מודה שזו לא שיחה שהיא מצפה לה. "ילדיי עדיין קטנים והם לא מודעים לסיפור שלי", אמרה, "אני מניחה שבשלב כזה או אחר אני אאלץ לספר להם, אם כי אני חייבת להודות - אני ממש לא רוצה לחשוף אותם לזוועות הללו".