כפי שידוע לכל מי שצפה בסרט "אופנהיימר", פרויקט מנהטן כלל קבוצה של חוקרים ומדענים אמריקאים שעבדו יחד במלחמת העולם ה-2 כדי ליצור את פצצת האטום הראשונה בעולם. מה שלא הרבה יודעים הוא שגם אחרי סוף המלחמה, מדענים המשיכו בניסויים שלהם על ליבת פצצות אטום – מה שגרם לכמה תאונות קטלניות.

Demon Core ("ליבת השד") הוא הכינוי שניתן לליבת הפצצה הגרעינית השלישית שפותחה על ידי הממשל האמריקאי. הליבה הייתה למעשה כדור פלוטוניום מוקף בחוסמי נייטרונים, במסה תת-קריטית של 6.2 קילוגרם (14 ליברות), בקוטר של 89 מילימטרים (3.5 אינץ'). בתום מלחמת העולם ה-2, מדענים ערכו שורת ניסויים ב-Demon Core במעבדת לוס אלמוס, ניו מקסיקו. בשנת 1945, התרחשה התאונה הראשונה.

בהפרה מוחלטת של פרוטוקול הבטיחות, המדען הארי דגליאן עבד לבד על הליבה והפיל עליה בטעות לבנת טונגסטן קרביד – מה שגרם לה להפוך לסופר-קריטית. הוא ספג מנה קטלנית של קרינה כשניסה לשלוף את הלבנה. כמה קטלנית? פי עשרה ממה שספגו צוותי החירום שהוזעקו לתאונת הכור הגרעיני בפוקישימה. מותו נקבע פחות מחודש לאחר מכן כתוצאה מתסמונת קרינה חריפה. למרות זאת, צוות המדענים המשיך בניסויים על הליבה.

במאי 1946 התרחשה תאונה נוספת. הפעם המדען לואיס סלוטין, שהיה ידוע כפזיז בכל הנוגע לניסויים, היה מעורב. במקרה זה הוא הניח שני חצאים של כדורי בריליום סביב ליבת הפלוטוניום כשהדבר היחיד שמפריד בין החפצים היה מברג שטוח. אז, בטעות, המברג החליק, הליבה נגעה בבריליום והפכה לסופר-קריטית. סלוטין היה חשוף לרמת קרינה קטלנית למשך פחות משנייה ומת 9 ימים מאוחר יותר כתוצאה מתסמונת קרינה חריפה.

שורת התאונות הזו אילצה את הצוותים לעדכן בדחיפות את פרוטוקול הבטיחות שלהם. לאחר כל המקרים האלו, המדענים התחילו ליצור ליבות קטנות יותר עבור הפצצות ועבור טילים אחרים. עם זאת, קהילת המדע זוכרת היטב עד היום את הלקחים שהופקו מהתאונות שהיו עם ה-Demon Core.