עד שהייתה בת 26, לא היה לקול כהן מושג למה היא לא יכולה לקרוא שעון, ללמוד כיצד לנהוג, לחצות את הכביש לבד, או כמה זמן היא אמורה לחבק מישהו. יום אחד רופא בפורטלנד הציע לה לעשות MRI, וב-17 ביוני 2007, היא והוריה נפגשו עם הנוירולוג ד"ר וולט, שם הבינו לראשונה מה עומד מאחורי מצבה המשונה של קול.
בספר החדש שלה, "Head Case: My Brain and Other Wonders", היא מתארת את הרגע בו קיבלה את האבחנה מהרופא. "דוקטור וולט ישב מאחורי שולחן כתיבה שלו; צג המחשב שלו מופנה כלפינו. אני לא מבינה את התמונה מולי. זה צילום בשחור-לבן של מוח, אני מניחה ששלי, עם כתם שחור בצורה של לב עקום".
מכורים להיקס? כך תקבלו את הידיעות ישירות לסלולר
קול ממשיכה ומספרת, "כולנו בהינו בטמטום בתמונה על המסך עד שד"ר וולט התחיל לדבר. 'אז, זה המוח שלך. וזה' - הוא מצביע בעיפרון על נקודה השחורה - הוא חור'". קול שאלה את השאלה המתבקשת: "כמה זה גדול?" ד"ר וולט השיב: "בערך בגודל של לימון. או, אגרוף קטן? כמו אגרוף של בן 10". מעולם לא נרשם מקרה כמו של קול. "היינו המומים", היא אמרה, "כולנו רק ניסינו לעכל את זה". לא היה לד"ר וולט מושג מה גרם לזה. אך הוא הבטיח כי החור לא יגדל עוד.
פתאום, היה הסבר לכל חייה: למה היא לא יכולה לדעת את המרחק בינה לבין מכונית מתקרבת בעת חציית כביש. למה בכל פעם שהיא נכנסה למכולת שלה זה נראה כאילו הכל סודר מחדש. למה שעון אנלוגי בכלל לא נראה הגיוני. למה, כילדה, היא לא יכלה להבין מתמטיקה בסיסית.
ללא אבחנה, חייה של קול היו מלאים בתרופות וטיפולים שלא תאמו את הבעיה שלה. עד שראתה את ד"ר וולט, היא לקחה 100 מיליגרם של סרוקוול, תרופה אנטי-פסיכוטית, 100 מיליגרם למיקטל, גם היא תרופה אנטי פסיכוטית, 8 מיליגרם של רוזרם לשינה ואטיוון לחרדה. מתוך תסכול ושנאה עצמית, קול החלו לסטור על פניה. לא היו לה מנגנוני התמודדות והיא הפכה אובדנית. "איך שאני רואה את העולם, לא עולה בקנה אחד עם איך שכולם רואים את העולם. ואף אחד לא יכול לגבות אותך. אז: האם אני משתגעת? מה לא בסדר איתי?".
לאחר האבחנה, ד"ר וולט ביקש מקול להפסיק לנטול את התרופות הנ"ל. היא החלה לפגוש את ד"ר זי, מומחה לכירופרקטיקה נוירולוגית. קול אפילו לא יכולה לתאר בדיוק איזה סוג של רופא הוא היה, אבל נראה שהוא עוזר. "אני צריכה לחזק את המוח שלי, לא לפנק אותו", כתבה קול. "זה אומר להעביר את כל התיקיות במחשב שלי לצד השמאלי שלי. לעשות כל דבר שיאלץ את המוח הימני שלי לעבד מידע המגיע מהצד השמאלי שלי".
קול לוקחת חלק בטיפול קבוצתי ופרטני. היא פוגשת פסיכותרפיסט פעם בשבוע. כעת, היא גרה לבדה בסנטה ברברה, קליפורניה. היא עובדת כרכזת באוניברסיטת קליפורניה. היא חיה חיים הרבה יותר עצמאיים מהצפוי, וזה לבדו עדות ליכולת ההסתגלות של המוח.
"זה מרגש להיות גילוי רפואי", היא אומרת. "הסיפור שלי יוצא דופן, אבל יש הרבה אנשים שיש להם דברים מהעבר שהם קשים. אז אני לא חושב שאני מקרה מיוחד".
(מקור)