חיי היומיום שלנו מלאים בניסויים מקריים. אנחנו יוצאים לדייטים כדי לנסות קשרים חדשים, אנחנו מנסים מאכלים חדשים, הרפתקאות חדשות במיטה וזו רק תחילת הרשימה האינסופית של הניסויים שאנחנו עורכים בחיים. אותם הניסויים, נראים לרובנו שגרתיים ברב המקרים, כי צריך לנסות כדי לדעת. נבירה בהיסטוריה מגלה שהמסע של המכונה האנושית אחר האמת הביאה אותנו לערוך לא מעט ניסויים משונים למדיי, כאלו שנשמעים בתחילה כמו בדיחה או חלק מסרט מדע בדיוני. לפעמים הניסויים הם קיצוניים במיוחד, שלא ברור איך מישהו עלה בדעתו לערוך אותם.
פעימות הלב האחרונות שלפני המוות
המוות הוא אחת החידות הגדולות של האנושות. בבסיס כל מחקר על המוות, עומדת מגבלה טכנית פשוטה - יצורים מתים לא ממש יכולים לספק מידע על מה שעבר עליהם ברגעים האחרונים ומה עבר עליהם אחרי. מידת הסבל של יצור שמת בדרך כזו או אחרת היא חידה אחת שהכלים לענות עליה מוגבלים מאוד ולא רק היא.
בהרבה מהמקרים, חולים סופניים מוכנים להשתתף בניסויים כאלו או אחרים ובמקרים אחרים, הניסויים האלו בוצעו על אסירים שנידונו לעונש מוות. כזה היה ג'ון דירינג. דירינג, יליד שיקאגו, הואשם ברצח ונידון לעונש מוות בירייה. באוקטובר 1938, כמה ימים לפני ביצוע גזר הדין, פנה לדירינג רופא בית הכלא והציע לו להשתתף בניסוי שיעקוב אחרי הלב שלו במהלך ואחרי ההוצאה להורג. דירינג הסכים להשתתף בניסוי לאחר שנאמר לו שזהו הניסוי הראשון מסוג זה שנערך.
לפני ההוצאה להורג, חיבר הרופא את כף ידו של דירינג למכשיר אק"ג שנותן פלט של הפעילות החשמלית של לב נבדק. בשלב הבא, כוסה ראשו של דירינג בבד שחור ולאחר מכן, נורה קליע לתוך ליבו של דירינג.
להלן תוצאות הניסוי: בשלב שראשו של הנאשם כוסה בבד שחור, הדופק שלו עלה במכה אחת מ-72 פעימות בדקה ל-180 פעימות בדקה. מיד לאחר הירי, ליבו הראה עוויות (ספזם) למשך 4 שניות והפסיק לפעום באופן הדרגתי במשך 15 השניות שבאו לאחר מכן, שבסופן הפסיק לפעום באופן מלא. הנשימה שלו, לעומת זאת, נמשכה במשך דקה לאחר הירייה, דקה שבמהלכה נאבק על חייו על גבי הכיסא.
ונסיים את תיאור הניסוי הזה בציטוט אלמותי ממבצע סבתא: "ומה קורה אז? ואז הוא מת".
ילד וקוף באותו הבית
ההשפעה של בעלי חיים על ילדים ידועה כחיובית מאוד גם בהבט החינוכי וגם בהבט ההתפתחותי. כל מי שגדל עם כלב או חתול יוכל להעיד על כך. ידועים מספר מקרים קיצוניים של ילדים שגודלו על ידי בעלי חיים בנסיבות מצערות וסבלו לאחר מכן מתסמונת מוגלי שמאופיינת בקושי להסתגלות לסביבת חיים אנושית. בעוד שרוב האנשים לא יהיו מוכנים למסור את הילדים שלהם לניסוי שיבחן את התופעה הזו, גורי קופים אפשר לקחת בלי לשאול את ההורים, כי הם קופים.
ניסוי שבוצע בשנת 1931 רצה לבחון את ההשפעה שתהיה על קוף שיגדל בבית של בני אדם יחד עם ילדים בגילו. לטובת הניסוי, הפסיכולוג ווינטרופ קלוג הביא לביתו את גואה, גורת שימפנזה בת 7 חודשים אותה הוא ואישתו גידלו יחד עם בנם דונלד בן העשרה חודשים כאילו הייתה אדם. גואה ודונלד שיחקו יחד, אכלו יחד ועברו את אותם המבחנים ההתפתחותיים על ידי קלוג. גואה הראתה התפתחות מרשימה, בחלק מהמבחנים היא אפילו עלתה על יכולותיו של דונלד, אבל בתחום השפה, היא לא הראתה כלל התקדמות.
לאחר תשעה חודשי ניסוי, קלוג שם לב דווקא להתנהגות משונה של דונלד שכבר היה בן שנה ושמונה חודשים וכבר ידע להגות מילים. כשזה היה רעב, השמיע את נביחת הרעב של גואה. בשלב הזה קלוג הבין שהניסוי עבר את גבול הטעם הטוב והמשפחה נפרדה מגואה שהוחזרה למרכז המחקר ממנה היא הובאה ומתה כתוצאה מדלקת ריאות תוך פחות משנה מהיום שבו הופרדה מאחיה החורג דונלד.
קוף אדם
המחקרים של המאתיים שנים האחרונות הוכיחו מעל לכל ספק שלאדם ולקוף יש אב קדום משותף. המחקר הגנטי מצא שקיים הבדל קטן מאוד בין הקוף לבין האדם וכי קיימת קרבה תורשתית מאוד גדולה בין האדם, לשימפנזה ולגורילה. למרות זאת, לפי הידוע כיום, אלו מיני נפרדים ואחת המשמעויות של זה היא שהם לא יכולים להעמיד דור צאצאים משותף, לפחות לא בדרכים טבעיות.
איליה איבנוביץ' איבאנוב, חוקר רוסי שפיתח את טכניקת ההזרעה המלאכותית בסוסים החליט שהוא ממשיך הלאה עם המחקר שלו בניסיון ליצור בן כלאיים שחצי מהמטען הגנטי שלו יהיה בקוף והחצי השני, באדם. לטובת הניסוי, שקרה בשנות העשרים של המאה הקודמת, איבאנוב השיג שלוש נקבות שימפנזה פוריות וניסה לעבר אותן בזרע אנושי. הוא בחר בזרע שמקורו בזרע של גברים אפריקאים מגינאה הצרפתית בה בוצע הניסוי, מתוך ההנחה שהאפריקאים קרובים יותר מבחינה גנטית לשימפנזים לעומת האירופאים. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, הניסוי כשל.
לאחר הניסיון בגינאה, איבאנוב המשיך בניסויים, הפעם בגיאורגיה ובהם השתתפו 20 שימפנזים גברים וחמש נשים פוריות שהתנדבו להשתתף בניסוי (נציין שאנחנו מפקפקים במידת ה"התנדבות" של אותן הנשים). במהלך הניסוי הזה, נעשתה הזרעה מלאכותית של אותן הנשים תוך שימוש בזרע של שימפנזים ושל אורנג אוטן. גם במקרה הזה, לאחר שנגרמה עגמת נפש לנשים ולקופים, הניסוי נחל כישלון.
נציין שכל הניסויים האלו בוצעו במימון ממשלתי מטעם ברית המועצות. עם זאת, בשנת 1930, הוחלט לשים סוף לניסויים הנוראיים האלו ואיבאנוב נאסר ונשלח לגלות בקזחסטן, שם הוא עבד כווטרינר עד ליומו האחרון, ומת משבץ מוחי.
הכלב הדו-ראשי
אחד מאבות השתלת האיברים הוא חוקר בשם ולדימיר דמיחוב. דמיחוב ניהל בין השנים 1937-1954 סדרת ניסויים בכלבים בהם הצליח להשתיל להם איברים חלופיים כמו לדוגמא לב, ריאה וכבד. בשנת 1954, הגיע לשיא כשהצליח להשתיל לכלב ראש נוסף של גור כלבים, ניתוח שהוכתר כהצלחה כטהיצור שהתקבל בסוף הניסוי היה בר חיות.
אין ספק שמדובר בניסוי אכזרי למדי, לשני הכלבים שהשתתפו בו, אין ספק שהוא גם ביזארי בטירוף, אבל הוא גם עזר לאדם ללמוד לא מעט על השתלות איברים. אחריו, הניסוי הועתק גם לקופים, בתקווה שיום אחד הטכניקה תהיה שימושית גם להצלת חיי אדם.
שנה שלמה במיטה
כולנו אוהבים לקחת יום אחד לנוח ולא לצאת מהמיטה, גם יומיים יכולים להיות נחמדים, במקסימום שבוע, אבל רק במקרים קיצוניים בלבד. שנה? זה כבר סיפור אחר לחלוטין.
בשנת 1986, המכון הסובייטי לביורפואה ניהל ניסוי בו בדקו את ההשפעה של שנה שלמה בלי לצאת מהמיטה על גוף האדם. בניסוי השתתפו 11 גברים שניהלו אורח חיים שלם שכולל אכילה, שתיה, קריאה, צפיה בטלוויזיה ועוד פעילויות יום יומיות, כשהכל בוצע בשכיבה. המטרה של הניסוי היתה פיתוח פתרונות למניעת ניוון של הגוף בקרב אסטרונאוטים שהתמודדו בחלל עם כח כבידה מזערי ונדרשו להשקיע פחות אנרגיות על פעולות יום יומיות למשך פרקי זמן ארוכים.
הניסוי בוצע בהדרגה - המשתתפים בניסוי התחילו עם יום המיטה, אחר כך כמה ימים, אחר כך שבוע ואז נכנסו להרפתקה של שנה במיטה. במהלך הניסוי, כל אחד מהנבדקים הוכנס מספר פעמים לצנטריפוגה שהפעילה עליו כח G הגדול פי 3 מהכוח המופעל על הגוף במצב רגיל. בנוסף, נעשו להם בדיקות דם, בדיקות של לחץ דם, דופק, קצב נשימה ועוד. אחד הדברים המעניינים הוא שהם כולם פיתחו תחביב של יצירת אוריגמי מתבניות אלומיניום שבהם הוגש להם אוכל, למרות שהם היו בבידוד זה מזה. הם גם ניסו ללמוד שפה חדשה, אבל ירדו מזה מהר מאוד.
תוצאות הניסוי היו מעניינות: ספירת הדם של המשתתפים ירדה מאוד, מכיוון שאורח החיים הזה דרש מהם פחות אנרגיה ופחות חמצן, כך שלא היה צורך בכל כך הרבה כדוריות דם אדומות שיסיעו דם לרקמות; הלב שלהם שלא היה צריך להתמודד עם התנגדות לגרביטציה האט את קצב הדופק; השרירים שלהם והשלד שלהם נחלשו באופן משמעותי מאוד. גם הבידוד עשה את שלו וכל אחד מהגברים האלו סבל ממצוקות נפשיות קשות מאוד.
בסוף הניסוי, נדרשו להם חודשיים של שיקום שבמהלכם נדרשו ללמוד לשבת וללכת מחדש. בשלב הזה כנראה שכולם מבינים ששנה שלמה במיטה זה לא כזה תענוג גדול. עכשיו, מה דעתכם לקום ולעשות משהו עם עצמכם?