האנושות שאפה לידע מאז ראשית הזמן, ובמסגרת השאיפה הזו בני האדם הראו שהם מסוגלים להיות גם אכזריים מאוד. השגת חוכמה שימשה כאליבי נוח לאכזריות שנגרמה לחברות שלמות, כמו גם לאכזריות נקודתית כלפי חסרי ישע. חלק מהעינויים האלה הוסוו כניסויים רפואיים שתועדו היטב.
היום ניסויים מהסוג שתקראו כאן לא היו יכולים לקרות - אבל בעבר הם קרו בלי סוף, כאשר רק כעבור שנים מהרגע שנעשו התגלה כמה הם מקוממים ולעתים לא אתיים. מוכנים ללמוד על הצד האפל של המדע והאנושות?
הניסוי על "אלברט הקטן"
ניסוי "אלברט הקטן" בוצע על ידי הפסיכולוג ג'ון ב. ווטסון ותלמידו לתואר שני, רוזלי ריינר, באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בסביבות 1920. השניים ניסו להתנות תגובה אצל תינוק, כמו בניסויי הכלבים של פבלוב.
פבלוב, למי מכם שאינו מכיר, עשה ניסוי הרבה פחות מטריד ממה שתקראו בעוד שנייה על אלברט. פבלוב יצר התניה בקרב כלבים על ידי כך שהשמיע להם צלצול פעמון בכל פעם שהביא להם אוכל. בפעמים שהוא לא הביא אך עדיין צלצל בפעמון, הוא הבחין שהכלבים מייצרים יותר רוק כאילו היה אוכל - משום שהוא יצר התניה במוחם שצלצול פעמון משמעו אוכל.
אלברט הקטן, בן 9 חודשים, עבר ניסוי ביזארי הרבה יותר. התינוק קיבל חולדה לבנה לשחק איתה. מאחוריו, מוט מפלדה הוכה בפטיש בכל פעם שהוא נגע בחולדה. הרעש העוצמתי והמפחיד גרם לאלברט הקטן לבכות. בסופו של דבר, אלברט היה בוכה רק כשראה את החולדה. עם התניה נוספת, מצוקתו הועברה לחפצים פרוותיים אחרים, כגון ארנב, כלב, מעיל עור כלב ואפילו מסכת סנטה קלאוס. מצוקתו הפכה כה קשה והכל רק כדי ללמוד על דרכי התניה וגירוי מלאכותי.
כיום לא רק שהניסוי נחשב לא אתי, אלא שלחוקרים גם לא הייתה דרך אובייקטיבית לפרש את תגובות הילד. זהותו האמיתית של אלברט הקטן עדיין נתונה במחלוקת.
"מחקר המפלצות"
"מחקר המפלצות" קיבל את כינויו מאנשים שנחרדו מהנחת היסוד המפלצתית שלו. מומחה הדיבור של אוניברסיטת איווה, וונדל ג'ונסון, והתלמידה לתואר שני מרי טודור, ערכו ניסוי גמגום ב-22 ילדים יתומים בשנת 1939. ג'ונסון האמין כי גמגום הוא התנהגות שקורית כתוצאה מכוחות חיצוניים, למשל כשהורים מבקרים את הדיבור של ילדיהם.
כדי לבדוק תיאוריה זו, ניסה ג'ונסון לעורר גמגום בקבוצת הבדיקה של יתומים. 22 הילדים השולטים לחלוטין בשפה חולקו לשתי קבוצות; אחת קיבלה חיזוק חיובי, ואילו השנייה קיבלה חיזוק שלילי. הקבוצה השלילית זלזלה בכל פגם קטן בדיבור. נאמר להם שהדיבור שלהם אינו תקין וכי הם מתחילים לגמגם. בסופו של דבר הניסוי לא הניב גמגומים, אך הוא גרם לטראומה פסיכולוגית לכל החיים עבור הילדים המסכנים, שבמקום לקבל תמכה ממבוגרים בחייהם - הושפלו והוקטנו.
עירויי הדם הראשונים בבני אדם
ז'אן-בטיסט דניס ביצע את עירוי הדם המתועד הראשון על אדם בשנת 1667. בהתחשב בעובדה שזה היה שנים לפני שאפילו נודעו סוגי הדם, אפשר לומר שהרבה ניחושים היו מעורבים בניסויים שלו. במסגרת הניסוי, ילד בן 15 עבר הליך רפואי שכיח למדי באותה תקופה, כדי להיפטר מדם רע ולקדם בריאות. אבל הוא דימם יותר מדי וסבל מאובדן דם, ולכן דניס השתמש בטכניקת העירוי החדשה שלו כדי להעביר דם של כבש לתוך הילד. איכשהו, הנער נשאר בחיים.
בעקבות ההצלחה, דניס ניסה לאחר מכן עירוי על אדם חולה נפש בשם אנטואן מאורוי, ותיאר כי החלפת דמו הרע בדם הטוב של עגל תמים עשויה לרפא אותו. היום זה כמובן נשמע נורא, אך אז, כשמעט היה ידוע על התהליך והשלכותיו, ברור היה שדניס ניגש לחולה מלא בכוונות טובות.
עם זאת, מאורוי החל מיד לפתח תגובה שלילית לכך, חווה תחושת צריבה והזיע רבות. דניס עצר, אך מאוחר יותר ניסה את העירוי עוד פעמיים. בית משפט קבע כי ארסן הרג את מאורוי, ומאז לא בוצעו עירויי דם ידועים עד המאה ה-19.
ניסוי טוסקגי
בשנים 1932-1972 שירות הבריאות הציבורי האמריקאי וה-CDC ביצעו מחקר פוגעני מבחינה אתית על 600 גברים שחורים מאלבמה, ללא הסכמתם וללא שקיבלו מידע על הניסוי. לרוב נאמר להם שהם צריכים לקבל טיפול נגד "דם רע" ושיקבלו טיפול רפואי חינם. בארה"ב שירותי הרפואה אינם ציבוריים וממונים ולכן טיפולי חינם נשמעו מפתים במיוחד. רק שלא נאמר לאותם גברים שמטרת הניסוי הייתה ללמוד את ההשפעות של עגבת ארוכת טווח שלא טופלה.
כ-399 גברים עם עגבת סמויה וקבוצת ביקורת של 201 אחרים ללא המחלה, עברו פיקוח על ידי עובדי בריאות וניתן להם רק פלצבו, משום שהפניצילין הפך לטיפול זמין רק 15 שנים לאחר המחקר. סוכנות הידיעות AP חשפה את הסיפור בשנת 1972. 28 משתתפים מתו, 100 נהרגו מסיבוכי המחלה, לפחות 40 בני זוג נדבקו במחלה, והיא הועברה ל -19 ילדים בלידה.
"בור הייאוש"
שמו הטכני של הניסוי שנועד לתאר אותו היה מנגנון החדר האנכי, אך "בור הייאוש" היה מתאים יותר.
הארי הארלו היה פסיכולוג אמריקאי שחקר רעיונות פסיכולוגיים מודרניים אודות הקשר האימהי. ה"בור" תוכנן להכיל קופסת מזון ובקבוק מים. קופים שזה עתה נולדו והיו קשורים לאימהותיהם נלקחו מהן בכוח והוכנסו לקופסה, וזאת על מנת לבחון את ההשפעה של הניתוק על התנהגותם.
תוך שבוע הם היו מראים סימנים של התנהגות דכאונית. לפעמים הם היו נשארים שבויים עד שנה. הנורא באמת הוא שגם כשסוף סוף שוחררו מהבור והתאחדו מחדש עם משפחותיהם, הם לא התאוששו לגמרי מבחינה פסיכולוגית.
ניסויי "הכיור ההתנהגותי"
ג'ון ב. קלהון טבע את המונח "כיור התנהגותי" בשנת 1962 על סמך ניסויי "אוטופיה" של המכרסמים שלו, שהתחילו עם חולדות ובהמשך עברו לעכברים.
ג'ון רצה לבחון מה קורה במצב אוטופי בו לאוכלוסייה יש שפע של מזון ומים. החיות הוכנסו לחללים סגורים, חולקו לחדרים וקיבלו גישה בלתי מוגבלת למזון ומים, מה שמאפשר גידול אוכלוסייה בלתי מוגבל. קלהון הבחין בצפיפות קשה בחדר שבו התרחשה האכלה ומה שנראה בעיניו ריקבון חברתי: אמהות נוטשות את הוולדים שלהן, ונוטות לסטייה מינית וקניבליזם.
כמה מכרסמים "יפים", כפי שהוא כינה אותם, לא התרבו או נלחמו ולא עשו דבר מלבד לאכול, לטפח את עצמם ולישון. ניסויים אלה היו בסיס לפאניקה מפני ריקבון מוסרי הקשור לאוכלוסיית היתר הנראית לעתים בתרבות הפופולרית.