במאה האחרונה פסיכולוגים מנסים להבין ולנתח את טבע האדם ואת נפשו. הייתם חושבים שהניסיון לחקור את ההתנהגות האנושית הוא קשה, הרי כולנו היינו רוצים לחשוב שאנחנו ייחודיים וחד פעמיים, ואף אחד מאיתנו לא יגיב בצורה דומה לאותה סיטואציה. אך למרות שאנחנו חושבים שאנחנו מיוחדים, ניסויים פסיכולוגיים מוכיחים שאנחנו בסך הכול חיות צפויות ו(כמעט) כולנו מתנהגים אותו הדבר בסיטואציות מסוימות. אספנו לכם כמה ניסויים פסיכולוגיים מעניינים שמנסים לחקור למה אנחנו מתנהגים כמו שבט אחד גדול.
1. ילדים לומדים אלימות ממבוגרים: ניסוי "נחום תקום"
כולנו יודעים שילדים יכולים להיות אכזריים לפעמיים. הם מתנכלים לילדים אחרים, לא מקבלים את השונה והרבה פעמים יוזמים "חרם" בכיתה על ילדים לא מקובלים. במקרים קיצונים זה מגיע לאלימות של ממש. אבל מאיפה מגיעה האלימות הזאת? האם זה משהו מולד שקיים בתוכנו ומגיע לשיאו בילדות, או שמא אלימות היא דבר נלמד?
ב-1961 אלברט בנדורה רצה לבדוק את ההשפעה של אלימות בטלוויזיה על ילדים. באותם השנים הטלוויזיה רק החלה להיכנס לכל סלון בבית, והורים חששו מההשפעה של תכניות אלימות על נפשם על ילדיהם. בתקופה ההיא הסברה הייתה שצפייה באלימות מפחיתה אגרסיביות, כי היא מספקת "קתרזיס". בנדורה טען שדווקא ההיפך נכון: אנשים, ובמיוחד ילדים, לומדים כיצד להתנהג מצפייה באנשים אחרים. לשם הניסוי בנדורה רכש בובת "נחום תקום"; מדובר בבובה מפלסטיק בגובה כמטר שמתנדנדת כשנותנים לה מכה קלה. בנדורה הקפיד לקנות בובות בעלות "פנים" וחיוך. לניסוי גויסו 72 ילדים בגילאי 3-6, חצי מהם בנות וחצי בנים. כדי שלא יטענו שנלקחו ילדים אלימים במיוחד, עשו להם מבחני אגרסיה לפני הניסוי עצמו.
לניסוי היו שני שלבים: בשלב הראשון חלק מהילדים צפו באדם מבוגר מתנהג בצורה אלימה עם הבובה וחלק מהילדים צפו באדם משחק עם הבובה בצורה לא אלימה. לאחר כשעה הילדים הוכנסו לחדר עם מגוון גדול של צעצועים, חלקם נייטרלים (בובות של חיות, לגו, צבעים ודפי צביעה וכו') וחלקם אלימים יותר (רובי צעצוע, פטישים מפלסטיק ורובה חיצים). בנוסף לכל הצעצועים, בחדר היה גם בובת "נחום תקום". לילדים נאמר שהם יכולים לשחק באיזה צעצוע שירצו. התוצאות, כפי שכבר הבנתם, היו די צפויות: הילדים שצפו במבוגר מרביץ לבובה התנהגו באופן אגרסיבי. חלק מהם הקצינו את האלימות שראו ובעטו בובה עד שיצא ממנה האוויר, וחלק השתמשו בצעצועים האחרים, כגון הפטיש והרובה, כדי לתת לבובה מהלומות. בנוסף לאלימות הפיזית, הילדים קיללו את הבובה. הניסוי הראה בצורה די ברורה כיצד ילדים שנחשפים לאלימות הופכים לאלימים בעצמם, גם אם לזמן קצר. בנדורה טען שחשיפה ממושכת לאלימות של מודלים קרובים (כמו הורים ומורים), תהפוך את הילדים לאלימים. הממצאים שלו עזרו להסביר את "מעגל האלימות" של ילדים מוכים, שהרבה פעמים הופכים להורים מכים בעצמם.
2. כולנו מדמיינים חפצים באותה הצורה: ניסוי כוס הקפה
הנה ניסוי פשוט שאתם יכולים לעשות בבית: ציירו לכם כוס קפה. עכשיו בקשו מאנשים שנמצאים לידכם לצייר כוס קפה (מבלי לחשוף את הציור שלכם). למרות היכולות האמנותיות השונות, שימו לב שכמעט כולם מציירים כוס מאותה פרספקטיבה: מהצד וקצת למעלה. חוקרים ששמו לב לתופעה הזאת ביקשו מאנשים מכל העולם לשלוח ציורים של חפצים שונים. הם גילו שבכל העולם אנשים מציירים חפצים תלת ממדיים באותה הפרספקטיבה.
אתם בטח אומרים לעצמכם: "ברור שאני מצייר ככה כוס קפה, הרי ככה אני רואה אותה כל יום". אבל אם תחשבו על זה לעומק תגלו שלרוב כוס קפה נמצאת על השולחן לידכם ולכן אתם רואים אותה מלמעלה ולא מהצד, וכמעט אף אחד לא צייר כוס מלמעלה. יותר מכך, גם חפצים גדולים אנחנו מזהים מהצד ולמעלה: כשהציגו לנבדקים בניינים מפורסמים, הזיהוי הכי מהיר היה כשהם צולמו מהצד ולמעלה, למרות שרובנו רואים בניינים מלמטה. החוקרים קוראים לתופעה "פרספקטיבה קאנונית" והם מנסים להבין מדוע המוח שלנו חושב על חפצים רק בדרך אחת מסוימת. האם זה בגלל שאנחנו רגילים לראות בתמונות חפצים מוצגים כך (שימו לב לרוב הציורים במוזיאונים)? החוקרים חושבים שזה מקרה "הביצה והתרנגולת" והסיבה שאנחנו מצלמים כך חפצים היא כי אנחנו מזהים אותם כך הכי מהיר. האישוש לטענה נמצא כמובן בשבטים נידחים שלא נחשפו לצילומים, וגם הם מציירים דברים כמו בקתות ועצים במבט צדדי וקצת עילי.
3. הלא מודע שלנו חכם ומהיר יותר מהמודע שלנו
בגלל שאנחנו מוצפים כל הזמן במידע, המוח שלנו "בוחר" מה חשוב ומה פחות חשוב. הדברים החשובים מגיעים למודעות שלנו ("תיזהר, יש שם נחש"), בעוד הדברים הפחות חשובים נמצאים אי שם בתת מודע. אבל האם התת מודע שלנו יכול לעזור לנו? בניסוי די פשוט שנערך באוניברסיטת איווה בארה"ב ב-1997 הוצגו למשתתפים 4 חפיסות קלפים: 2 כחולות ו-2 אדומות. הם קיבלו 2,000 דולר במזומן ונאמר להם שהם משתתפים בסוג של משחק הימור. כל הכסף שיישאר להם בסוף המשחק יהיה שלהם.
נאמר להם להפוך בכל תור קלף מאיזו חפיסה שהם ירצו. בכל פעם שהם הפכו קלף, הם יכלו לזכות בכסף או להפסיד כסף. החוקים היו כאלה: בכל פעם שהם לקחו קלף מהחבילות הכחולות הם זכו ב-100 דולר. אם הם לקחו קלף מהחבילה האדומה הם ירוויחו רק 50 דולר. אבל יש קאץ': בחבילות הכחולות יש גם יותר סיכון להפסד. חלק מהקלפים בחבילה הכחולה יגרמו להם להפסיד סכומי כסף גדולים (בין 200 ל-1,200 דולר). גם בחבילה האדומה יש סיכון, אבל הרבה יותר נמוך: אפשר להפסיד רק עד 100 דולר. כך שסך הכול הרווח הצפוי מהחבילה הכחולה הוא הרבה יותר קטן מהחבילה האדומה. אלא שהמשתתפים לא ידעו את כל זה. החוקרים לא סיפרו להם את חוקיות המשחק והנבדקים לא ידעו אילו קלפים יגרמו להם לרווח ואילו להפסד.
אז מה קרה? בהתחלה כמובן שהנבדקים הפכו קלפים בצורה אקראית בניסיון להבין מה החוקיות של המשחק וכיצד יוכלו להרוויח כמה שיותר כסף. אחרי כמה זמן הם כמובן הבינו שהחפיסה הכחולה נותנת להם יותר כסף, והחלו להשתמש בה יותר. אבל אחרי כ-30 קלפים החל מפנה: רוב הנבדקים החלו להשתמש יותר בחבילה האדומה מאשר בכחולה, עד סוף המשחק. החוקרים עצרו את המשחק כמה פעמים על מנת לשאול את הנבדקים אם הם הבינו את החוקיות של המשחק. בנוסף, הם היו מחוברים למכונה שבדקה קצב לב ומוליכות (בדומה למכונת אמת). החוקרים גילו שהנבדקים אמרו להם שהם הבינו את החוקיות רק לקראת סוף המשחק. אבל בדיקה של "מכונת האמת" גילתה שהם גילו תגובת ריגוש ופחד כשנגעו בחפיסות הכחולות, הרבה לפני שידעו לדווח מה החוקיות. כלומר, המוח שלהם הבין כבר מזמן מה החוקיות, בעוד הנבדקים עצמם לא היו מודעים לכך. יותר מכך, כ-30 אחוז מהנבדקים ביצעו נכון את המטלה והשתמשו רק בחפיסה האדומה אבל לא הצליחו להסביר מה החוקיות ומדוע התנהגו כך וטענו שמדובר ב"אינטואיציה". המסקנה: לפעמים כדאי לסמוך על תחושות בטן.
אם אתם רוצים לנסות את הניסוי על חברים ומשפחה, אפשר למצוא אותו ברשת.
4. סטריאוטיפים מזיקים לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים
סטריאוטיפים נמצאים סביבנו כל הזמן וקשה לחמוק מהם. רק נסו לחשוב על תכונות שעולות לכם ישר לראש של קבוצות מסוימות (מרוקאים, פולנים, שחורים, נשים וכו') ותראו אילו תכונות (לרוב שליליות) אנחנו מייחסים לקבוצות אוכלוסייה שלמות. סטריאוטיפים הם חשובים כי הם מאפשרים לנו עם הכמות העצומה של המידע שסביבנו, ומאפשרים עיבוד מהיר של מידע.
אבל כמובן שסטריאוטיפים הם מסוכנים כשמשתמשים בהם בצורה קבועה ויומיומית. כשעושים הכללה כה גדולה לקבוצות גדולות ומגוונות, אנחנו נוטים לשפוט כל חבר בקבוצה זו לפי קריטריונים אלה, למרות שהוא לא מציג התנהגות דומה. אבל האם סטריאוטיפים משפיעים על הקבוצה שאליה מופנות הדעות הקדומות? מסתבר שכן, ובגדול.
אחד מהניסויים הקלאסיים כלל סטודנטים וסטודנטיות למתמטיקה, שהתבקשו לעשות מבחן מתמטיקה די קל. גם הנשים וגם הגברים שהשתתפו היו באותה הרמה וקיבלו ציונים דומים במהלך התואר. קבוצה אחת ביצעה את המבחן ללא כל הקדמה, וכצפוי ממוצע הציונים של הנשים והגברים היה דומה. בקבוצה השנייה החוקר עשה הקדמה ואמר "נשים בדרך כלל מצליחות פחות במבחנים מהסוג הזה", כלומר הביע בפני הקבוצה את הסטריאוטיפ הקבוע של נשים שלא מבינות במתמטיקה ומדעים מדויקים. הנשים בקבוצה זו הצליחו הרבה פחות מהגברים במבחן שאמור להיות קל להן. כלומר נוצר מצב של "נבואה שמגשימה את עצמה". תוצאה דומה התקבלה כשנעשה ניסוי דומה בשחורים שנעשה להם מבחן אינטליגנציה: כאשר נאמר להם ששחורים פחות אינטליגנטיים, האייקיו שלהם "צנח" ב-15 נקודות בממוצע.
לתופעה זו קוראים "איום סטריאוטיפ" והיא משפיעה על כל המיעוטים שנבדקו בניסוי, בהתאם לסטריאוטיפ שמיוחס אליהם. באופן פרדוקסאלי, ההשפעה שלה גדלה ככל שהאדם מתרחק מהסטריאוטיפ (לדוגמא נשים מתמטיקאיות יושפעו הרבה יותר מנשים רגילות). מאז שהתגלתה התופעה המדאיגה של "הנבואה שמגשימה עצמה", נעשו מספר ניסיונות בארה"ב לצמצם את התופעה על ידי העלאת הביטחון העצמי של תלמידים בני מיעוטים והגברת הערך העצמי שלהם. מחקרים גילו שכמשתמשים בטכניקות פשוטות אלה (כגון כתיבת דברים חיוביים על עצמך), ציונים של תלמידים שחורים עולים ומשתווים לציונים של תלמידים לבנים.
5. אנחנו חייבים אהבה כדי לשרוד
מדובר באחד הניסויים האכזריים ביותר שנעשו (וכנראה שכיום לא היה מקבל אישור): ב-1965 הארי הארלו, פסיכולוג אמריקאי, החליט לחקור כיצד אהבה אימהית משפיע עלינו בבגרותנו. באותם שנים האמינו כי חיבה ואהבה אינה הכרחית לגדילה תקנית של ילדים, וכי מספיק לספק את צרכיהם הגופניים, וכל השאר הוא בגדר "פינוק".
לשם הניסוי הוא הפריד קופים מאימם מיד אחרי לידתם. הקופים הקטנים הוכנסו לכלוב ובו שתי בובות: בובה אחת עם בקבוק חלב שעטופה חוטי תיל ובובה אחרת עטופה במגבת רכה בלי בקבוק חלב. בניגוד לדעה המקובלת, הקופים נצמדו לאם "המגבת" כדי לקבל סוג של ביטחון וחיבה והלכו לאם הדוקרנית רק כדי לאכול. חלק מהם העדיפו כל כך את האם המנחמת שהם רעבו במשך 22 שעות רצופות.
הקופים שגדלו עם אפשרות בין אם מנחמת לאם מאכילה גדלו לבסוף להיות קופים נורמלייים, אבל מה קורה כשיש רק אם מאכילה? בניסוי המשך הקופים הקטנים היו בכלוב רק עם האם המאכילה, שעטופה חוטי תיל. מכיוון שהין צמאים למגע וחיבה, הם עדיין ניסוי להיצמד אליה. למרות שקופים אלו קיבלו מספיק אוכל, הם גדלו להיות קופים מתוסבכים למדי: להרבה מהם היו קשיי התפתחות, הם היו אלימים יותר והם מתו בגיל הרבה יותר צעיר - חלקם מתו עוד בינקות, כנראה מחוסר באהבה וחיבה.
6. כסף לא עוזר לחשוב "מחוץ לקופסה"
לפני שאנחנו מתחילים בתיאורים, נסו אתם לפתור את הבעיה (למרות שנתנו לכם רמז): אתם נמצאים בבקתת עץ והמשימה שלכם היא לתלות נר על הקיר בצורה כזאת שהשעווה לא תטפטף על הרצפה. כל מה שיש ברשותכם זה נר בוער, גפרורים וחבילת נעצים. איך תתלו את הנר? התשובה בהמשך.
ב-1945 פרופסור קארל דאנקר רצה לבדוק מה הופך אותנו ליצירתיים ואיך אפשר לעודד חשיבה מקורית וקצת שונה. הניסוי שהוא ערך די פשוט והוא התיאור שניתן לעיל. אז איך פותרים את החידה? רוב המשתתפים ניסו להצמיד את הנר לקיר עם נעץ, אבל זה לא עבד כי הנר היה רחב מדי. התשובה הנכונה היא כמובן לרוקן את חבילת הנעצים ובעזרת כמה נעצים להצמיד אותה לקיר ועליה לשים את הנר. רוב האנשים שבחן לא הצליח לפתור את הבעיה.
דאנקר הבין שלהרבה אנשים קשה לפתור בעיה כשלאחד מהמרכיבים שלה יש מטרה אחת ברורה (הקופסה נועדה להכיל את הנעצים ולא להחזיק את הנר). כדי להדגים את הבעיה הזאת הוא חזר על הניסוי עם משתתפים חדשים אבל הפעם הוא הוציא את הנעצים מהקופסה ושם אותם ליד הקופסה ולא בתוכה. כלומר דאנקר "יצא מהקופסה" באופן הכי מילולי. המשתתפים החדשים הבינו די מהר שהקופסה עצמה יכולה לשמש אותם לפתרון הבעיה והם פתרו את הבעיה ללא קושי.
ומה קורה כשמוסיפים פרס כספי לסיפור? ב-1962 פסיכולוג אמריקאי בשם סם גלוקסברג החליט להחיות את הניסוי הקלאסי, רק שהפעם הוא הוסיף כסף למשוואה. הוא חילק את המשתתפים לשתי קבוצות: לקבוצה הראשונה הוא אמר שהאדם שיפתור את הבעיה הכי מהר יקבל 150 דולר ומי שיהיה ב-25 האחוזים הכי מהירים יקבלו 40 דולר. לקבוצה השנייה הוא לא נתן תמריץ כספי, ממש כמו בניסוי המקורי, אך הוא ביקש שינסו לפתור את הבעיה הכי מהר שיוכלו. לאחר מכן כל קבוצה חולקה שוב, כך שלחלקם הנעצים היו בתוך הקופסה ולחלקם הנעצים היו מחוץ לקופסה.
הייתם מצפים שהקבוצה שקיבלה תמריץ כספי תפתור את הבעיה הכי מהר, נכון? אז זהו, שלא בדיוק. כשהמטלה הייתה קלה יותר, והנעצים היו מחוץ לקופסה, הקבוצה עם התמריץ הכספי אכן פתרה את הבעיה מהר יותר מהקבוצה "הרגילה". אבל מה קרה כשנדרשה קצת מחשבה? כשהנעצים היו בתוך הקופסה והמטלה לקחה קצת יותר מחשבה וזמן, הקבוצה בלי תמריץ הכסף פתרה את הבעיה הרבה יותר מהר. למעשה, האנשים בקבוצת התמריץ התייאשו הרבה יותר מהר במקרה זה ופשוט לא פתרו את הבעיה. גלוקסברג מצא שהוספת תחרות כספית למטלה שדורשת אלתור הורגת את היצירתיות שלנו וגורמת לנו להיות מתוסכלים ולהתייאש במקום להיות מאותגרים ומסוקרנים. כמובן שזה נוגד את האינסטינקט שלנו שכסף הוא תמריץ מעולה אם רוצים שמישהו יעשה עבודה טובה.
7. השליטה על חיינו היא חיונית
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל מסתבר שהיכולת לצפות אירועים, לשלוט בתוצאות ולהבין מה הוביל לתוצאה מסוימת היא הכרחית לבריאות הנפשית שלנו. התופעה התגלתה לראשונה בניסויים (קשים) בכלבים ב-1975. מרטין סליגמן רצה לבחון למידה בכלבים. הכלבים אומנו כך שהם ציפו לקבל שוק חשמלי קטן אחרי שהם שמעו צליל מסוים. לאחר מכן הכלבים הונחו בכלוב עם מחיצה נמוכה - בחלק האחד של הכלוב הרצפה הייתה ממתכת ולכן הם הרגישו את השוק בכפות הרגליים, והחלק השני של הכלוב היה מזכוכית ולכן היה נטול שוק חשמלי. הכלבים הבינו שברגע שנשמע הצליל הם צריכים לברוח לצד השני של הכלוב וכך לא יקבלו שוק.
לאחר מכן החליטו החוקרים לבלבל את הכלבים: הם החלו לתת שוקים בלי אזהרה של צליל לסירוגין, ובלי חוקיות (בפעמים הקודמות השוק ניתן במרווחי זמן מסוימים). למרבה הפלא, הכלבים לא ניסו לברוח מהשוקים ונשארו בחצי הכלוב שעשוי ממתכת ו"קיבלו את גורלם". הם החלו להציג סימנים של דיכאון קשה וסירבו לאכול או לשתות. לתופעה זו קראו החוקרים "חוסר אונים נרכש" (Learned helplessness). בניסויים בבני אדם הצליחו לשחזר הרגשה זו (בצורה פחות אכזרית) כשנתנו לנבדקים משימה בלתי אפשרית והענישו אותם כשלא הצליחו לפתור את המשימה. לאחר זמן מה, הנבדקים החלו לשקוע בדכדוך, בפאסיביות והשלימו עם העונש הלא הוגן. כך, בני אדם שחווים הרבה כישלונות בחייהם יפתחו דימו עצמי נמוך במיוחד שרק גורם לתופעת "נבואה שמגשימה את עצמה" ובדרך כלל לעוד כשלונות, דיכאון וחוסר בתחושת מסוגלות.