"האדם הראשון", סרטו החדש של דמיאן שאזל בכיכובו של ראיין גוסלינג, מספר את סיפורו האישי של ניל ארמסטרונג בדרכו להפוך לאדם הראשון שנוחת על הירח. תסריטאי הסרט, ג'וש סינגר, ביסס את התסריט על הביוגרפיה המאושרת היחידה של ארמסטרונג, שהופיעה תחת אותו שם, וגייס לעזרתו את ההיסטוריון הראשי של נאס"א ביל ברי. בנוסף, שאזל וסינגר נעזרו באחראי סוכנות החלל האמריקנית לשיתופי פעולה קולנועיים ברט אולריך, וקיבלו גישה לחומרי ארכיון ולציוד מימי ראשית עידן החלל.
לכן אין זה פלא שהסרט הוא מסרטי החלל המדויקים ביותר שסיפרו את סיפור יציאת האדם מכדור הארץ, והוא עומד בסטנדרטים ההיסטוריים שהציבו הפקות כמו "הצוות המובחר מ-1983, "אפולו 13" מ-1993 ו"מאחורי המספרים" מ-2016.
כן, אפילו לסצנה המרגשת ביותר בסוף הסרט יש אחיזה במציאות. הסצנה מראה את ארמסטרונג עומד על שממת הירח ומשליך לאחד המכתשים את צמיד השם "קרן" של בתו שמתה בינקותה מגידול במוח. לכאורה הרגע הזה בא לסגור מעגל עלילתי: בתחילת הסרט אנחנו רואים את ארמסטרונג נאבק עם הטרגדיה שפקדה את משפחתו, והנה הוא בורח עד לירח כדי להתמודד עם השכול.
למעשה, גם נקודת ההתרה המלאכותית הזאת מבוססת על תחקיר מעמיק. האסטרונאוטים של תוכנית אפולו הורשו לקחת איתם נרתיק קטן עם חפצים אישיים. כך, בין היתר, באז אולדרין וניל ארמסטרונג השאירו על הירח את תג המשימה של אפולו 1, שחבריה נשרפו חיים במהלך ניסוי שגרתי, ואפילו לוחית הנצחה לנופלים הסובייטיים: יורי גגארין וולדימיר קומארוב. אבל כשג'יימס הנסון, הביוגרף של ארמסטרונג, ביקש לראות את רשימת החפצים האישיים שלו, ארמסטרונג המופנם התחמק בטענה שהרשימה אבדה לו. הנסון הבין שהאדם הראשון הוא לא אדם שסתם מאבד מסמכים, ופנה לאחותו, ג'ון ארמסטרונג, וזו אישרה לו שניל השאיר על הירח מזכרת מקרן.
שלא כמו רוב סרטי החלל שאנחנו מכירים, "האדם הראשון" מתמקד במחיר הכבד מנשוא של טיסה לחלל. למעט בשבוע של הנחיתה על הירח, תוכנית אפולו מעולם לא הייתה פופולרית. רוב האמריקנים התנגדו לה, ואפשר להבין אותם. בשיא התוכנית, אפולו העסיקה לא פחות מ-400,000 איש כדי לאפשר לאיש אחד לעשות את הצעד הקטן שלו. ב-1966, למשל, תקציב סוכנות החלל האמריקנית עמד על 4.4% מכל התקציב הפדרלי של ארה"ב.
והסרט גם מזכיר לנו את המחיר הפיזי והפסיכולוגי ששילמו האסטרונאוטים ובני משפחותיהם. משפחות נעקרו, טייסים התרסקו ואסטרונאוטים נשרפו. האדם הגיע לירח דרך ניסוי ותעייה, אלא שטעויות בחלל הן הרות אסון. כפי שמטיחה ג'אנט ארמסטרונג (קלייר פוי) במנהל משרד האסטרונאוטים בנאס"א דיק סלייטון (קייל צ'נדלר): "אתם לא שולטים בכלום. אתם סתם חבורה של בנים שבונים דגמי מטוסים מעץ".
החשיבות שבנחיתה
אז מה הייתה שווה כל ההרפתקה הזאת? המשורר הבריטי-אמריקאי ויסטן יו אודן כתב על כיבוש הירח שהוא היה "ניצחון פאלי, שלא היה עולה על דעתן של נשים לחושבו לכדאי". ונדמה שהסרט נוקט בעמדה ביקורתית דומה: אפולו הייתה הפגנת שרירים כלפי ברה"מ, ובכלל הפגנת שרירים של "בנים" שאוהבים פיצוצים, גם במחיר סיכון חייהם ובזבוז 24 מיליארד דולר מכספי משלם המיסים.
אלא שהתמונה הזאת היא תמונה חלקית, ולכן גם בעייתית מאוד. הצופים ב"אדם הראשון" עלולים לצאת מאולם הקולנוע במחשבה שניל ארמסטרונג ובאז אולדרין טסו לירח רק כדי לקפץ במיקרו-כבידה ולהתאבל על קרובי משפחתם. מהסרט אפשר להבין שארמסטרונג אמר את המשפט המפורסם שלו "צעד קטן לאדם, קפיצה ענקית לאנושות", סימן וי וחזר ל"איגל", רכב הנחיתה הירחי, שהמריא חזרה לכדור הארץ. וזה פשוט לא נכון. ארמסטרונג ואולדרין שהו שעות על הירח. ובזמן הזה הם עשו מדע. הרבה מדע.
בין היתר, ארמסטרונג ואולדרין הציבו סיסמוגרף על הירח. הסיסמוגרף של אפולו 11 אמנם שבק חיים אחרי שלושה שבועות בלבד, אבל בזמן הזה הוא מדד לראשונה את הרכבו הפנימי של הירח, את פגיעות המטאוריטים בירח חסר האטמוספרה ואת רעידות האדמה על הירח, ה-Moonquakes. הודות לתוכנית אפולו אנחנו יודעים שרעידות האדמה הירחיות הן חודשיות, כלומר שהן נגרמות בגלל לחצים פנימיים של גאות ושפל בזמן הקפת הארץ.
ואילו ניסוי אחר שערכו ארמסטרונג ואולדרין נמשך עד ימינו אנו. זמן קצר אחרי נטיעת דגל ארה"ב ושיחת הטלפון לניקסון, האסטרונאוטים הציבו על הירח מראה מיוחדת. לייזרים שנשלחים עד עצם היום הזה מכדור הארץ משתקפים במראה ונקלטים בכדור הארץ. על ידי מדידת הזמן שלוקח לפוטונים לנוע מהירח ובחזרה, מדענים יכולים למדוד את המרחק המדויק בין שני הגופים. מכאן אנו יודעים שהחבר האפרפר שלנו מתרחק מאתנו בקצב של 3.8 ס"מ בשנה.
אבל את רוב זמנם היקר על הירח הקדישו האסטרונאוטים של אפולו 11 לגולת הכותרת המדעית של התוכנית כולה: איסוף דוגמיות. ארמסטרונג ואולדרין הצליחו לדחוס לרכב הנחיתה הירחי 22 ק"ג אבנים, אבק ירח ודגימות עומק, שנחצבו בפטיש גיאולוגים, בקצת פחות משעתיים. ספק אם רובנו היינו מצליחים לחצוב, לאסוף, לצלם, לקטלג, לסחוב ולאפסן 22 קילו אבנים בשעתיים. וזה כאן בכדור הארץ. שם, על הירח, בחליפת חלל שלומיאלית ואחרי נדודי שינה רבים, מדובר במאמץ עילאי.
הרבה ממה שאנחנו יודעים על הרכבו ומוצאו של הירח, ומכאן שגם על עברו של כדור הארץ, אנחנו יודעים הודות לאבנים האלה. חוקרים מכל העולם חוקרים את דגימות הירח מתוכנית אפולו, שנמצאות דרך קבע במעבדת דגימות הירח ביוסטון. אפשר ללמוד הרבה מאוד מניתוח אור הכוכבים בטלסקופים, או משליחת רוברים למאדים, אבל בסופו של דבר אין תחליף לדבר עצמו: דגימות מעולם אחר הזמינות לרשותו של כל חוקר בכדור הארץ. ולעת עתה אין לנו דגימות כאלה משום מקום אחר ביקום. רק מהירח.
ויש עוד דבר שצריך לזכור: אפולו 11 לא הייתה המשימה האחרונה לירח. אחריה באו אפולו 12, 14, 15, 16 ו-17, משימות שכללו אינספור ניסויים מדעיים חשובים ואספו עוד 250 ק"ג של דגימות. מטרתה העיקרית של אפולו 11 הייתה להראות שהנחיתה על הירח אפשרית לבאות אחריה. האדם הראשון לא היה האחרון, וכל שנייה שארמסטרונג ואולדרין בילו על הירח הייתה בעצמה ניסוי חסר תקדים על גוף האדם – ועל עתידו בין הכוכבים.
המזכרת שהשאיר ארמסטרונג על הירח
כך, למשל, נאס"א נתנה לתסריטאי ג'וש סינגר לטוס בסימולציה של מטוס ניסוי מסוג X-15, זה שארמסטרונג טס בו בתחילת הסרט. זה, אגב, הקטע היחיד בסרט שהוא לא מדויק מבחינה מדעית: כשאנחנו רואים את ארמסטרונג מאבד שליטה על ה-X-15, אנחנו רואים את העננים דוהרים בצדי המטוס. כמובן, בגבהים כאלה אין עננים, אבל בלי העננים לא היה אפשר להעביר לצופים את אפקט המהירות.
גם ציוד שלא היה בנמצא (או שנאס"א לא אפשרה לעשות בו שימוש) נבנה בקנה מידה אמתי, לפי התוכניות המקוריות. כך, למשל, הסימולטור הרב-צירי שרואים בתחילת הסרט, שנועד לאמן את האסטרונאוטים לקראת אפשרות של ורטיגו בחלל, נבנה מן היסוד כשעתוק מדויק של המקור – כשהוא אכן מסתובב לכל הכיוונים.
מעבר לליווי של נאס"א, סינגר ביסס את התסריט על הביוגרפיה הרשמית היחידה של ארמסטרונג, שגם היא נקראת "האדם הראשון".
מכרה זהב מדעי
"האדם הראשון" מזכיר לנו שארה"ב השקיעה 25 מיליארד דולר כדי שרגלו של אדם תדרוך על הירח. בשיא ימי התוכנית, ב-1966, נאס"א שתתה לא פחות מ-4.4% מסך כל התקציב הפדרלי של ארה"ב. לשם השוואה, התקציב של נאס"א לשנת 2018 עומד על 0.5%. הוא גם מזכיר לנו שבאותם ימים, תוכנית אפולו לבדה העסיקה 400,000 מדענים, מהנדסים וטכנאים, 400,000 איש כדי לאפשר לניל ארמסטרונג לעשות את הצעד הראשון שלו. הוא מזכיר לנו שרוב האמריקנים לא תמכו בתוכנית אפולו, לא לפני הנחיתה על הירח ולא אחריה. והוא גם מזכיר לנו את הצעדים הרבים שקדמו לצעד ההוא, צעדים מהוססים ונועזים, שפעמים רבות הסתיימו בנפילה.
אבל יש עניין אחד קטן שהסרט שוכח: את הסיבה העמוקה למאמץ וההקרבה- המשימה המדעית. כוכבי הסרט הם אסטרונאוטים, מהנדסים וטכנאים. אבל איפה המדענים? קולם אינו נשמע.
הזרז למרוץ החלל בין האמריקנים לסובייטים מצוין בסרט: המלחמה הקרה היא אכן זו שהביאה את הנשיא קנדי להכריז ב-1962 כי "אנו בוחרים להגיע אל הירח. אנו בוחרים להגיע אל הירח בעשור הזה, ולעשות את הדברים האחרים, לא משום שהם קלים, אלא משום שהם קשים". הרי ברה"מ הייתה זו ששיגרה את הלוויין הראשון לחלל, ברה"מ הייתה זו ששיגרה את האדם הראשון לחלל, ברה"מ הייתה זו שהוציאה את האדם הראשון להליכת חלל. האמריקנים, שהבינו שהם מפגרים במרוץ, בחרו בתוכנית ארוכת-טווח עם חזון בלתי נתפס כמעט ביומרתו: להנחית אדם על הירח.
כל זה טוב ויפה, אבל זה לא כל הסיפור. "האדם הראשון" מראה לנו את ניל ארמסטרונג מתאבל על בתו, ואת באז אולדרין מקפץ להנאתו על אדמת הירח – וזהו. הם חוזרים לרכב הנחיתה הירחי וחוזרים לכדור הארץ. במציאות, ארמסטרונג ואולדרין בילו כמה שעות על הירח – שעות שכל דקה מהן הייתה מכרה זהב מדעי.
ניסויים שנמשכים עד עצם היום הזה
למעשה, אחד הניסויים שערכה אפולו 11 על הירח נמשך עד עצם היום. קצת אחרי שהאסטרונאוטים נטעו את דגל הפסים והכוכבים, הם גם נטעו מראה מיוחדת בשם "רטרו רפלקטור". במסגרת הניסוי, הבזקי לייזר נשלחים עד היום מכדור הארץ לירח, משתקפים במראה שהציב ארמסטרונג ונקלטים חזרה בכדור הארץ. על סמך משך הזמן הנדרש לאור כדי לנוע לירח ובחזרה, מדענים עורכים מדידות מדויקות של המרחק בין הארץ לירח – ושל האפקטים הכבידתיים של כל אחד מהגופים. מניסוי זה אנחנו יודעים, למשל, שהירח מתרחק מכדור הארץ בקצב של 3.8 ס"מ בשנה, ומכאן שהוא ודאי היה קרוב בהרבה בעבר הרחוק.
ארמסטרונג ואולדרין גם נטעו סיסמוגרף על אדמת הירח. הסיסמוגרף אמנם לא האריך חיים, והוא שבק שלושה שבועות אחרי שה"נשר", שם הקוד לרכב הנחיתה הירחי, המריא חזרה לכדור הארץ, אבל הניסוי המדעי של אפולו 11 היה יקר ערך: הסיסמוגרף מדד לראשונה את הרכבו הפנימי של הירח, שהוא שונה מאוד מהרכבו הפנימי של כדור הארץ, את קצב ועומק פגיעות המטאוריטים בירח ואת קצב ועומק רעידות האדמה על הירח. כך, למשל, אנחנו יודעים שרעידות אדמה על הירח הן חודשיות, משמע שהן נגרמות בגלל לחצים כבידתיים של גאות ושפל תוך כדי הקפת כדור הארץ.
אבל כל הניסויים האלה הם כאין וכאפס לעומת דגימות הסלעים שאפולו 11 הביאה למעבדות הארץ. בסך הכול, ארמסטרונג ואולדרין אספו לא פחות מ-22 ק"ג של חומר, הכוללים 50 אבנים, דגימות של אבקת ירח ושני גלילים מדגימות עומק באדמת הירח. חשבו על זה רגע: גם כאן, בכדור הארץ, לחצוב, לאסוף, לתעד, לסחוב ולאפסן 22 ק"ג חול ואבנים זו לא משימה קלה. על הירח, בחליפת חלל מסורבלת, מדובר במאמץ הירואי ממש. השניים אף גילו שלושה מינרלים חדשים, שרק שנים רבות מאוחר יותר נמצאו גם בכדור הארץ. אחד מהם נקרא "ארמאלקולייט", הלחם שמותיהם של ארמסטרונג, אולדרין וקולינס.
חוקרים מרחבי העולם חוקרים עד היום את דגימות הירח של ארמסטרונג ואולדרין, בין אם על ידי ביקור פיזי במעבדת דגימות הירח ביוסטון ובין אם על ידי ניתוח הנתונים שהמעבדה מפיקה ומפרסמת. הדגימות נותחו ומנותחות בכל צורה אפשרית, כשטכנולוגיות חדשות מאפשרות לערוך עליהן ניסויים חדשים כל הזמן. רוב מה שאנחנו יודעים על הגיאולוגיה ועל ההיסטוריה של הלוויין הטבעי שלנו למדנו מניתוח הסלעים והאבק שאספו משימות אפולו.
קראו עוד באתר סוכנות החלל הישראלית: