אימפריות נופלות לאט ויבשות משתנות לאט עוד יותר, אך שינוי האקלים מאיץ את שניהם. הראשון הוא נושא מורכב למדי, אבל תצפיות לוויינים מצביעות בבירור ובפשטות על התהליך השני. אנטרקטיקה מאבדת מיליארדי טונות של קרח מדי שנה בקצב הולך ומתגבר. מפלס פני האוקיאנוסים עולה ואף הוא מתרחש בקצב מהיר יותר.
98 אחוז מיבשת אנטרקטיקה מכוסה בקרח שמוחזק בגושי קרח יבשתי רחבי-ממדים; עומקו הממוצע של הקרח היבשתי הוא יותר משני קילומטרים. בין השנים 2017-2012 קצב המסת הקרח היבשתי במערב אנטרקטיקה שילש את עצמו ביחס ל-5 השנים הראשונות של המחקר 1997-1992 וכעת היא מתרחשת בקצב המהיר ביותר שנמדד ב-25 השנים האחרונות. באותן חמש שנים עלה מפלס פני הים כתוצאה ישירה מהמסת הקרח באנטרקטיקה ב-3 מילימטרים (ממוצע של 0.6 מילימטרים בשנה), לעומת 4.6 מילימטרים ב-20 השנים שקדמו להן. אלו הם הממצאים של פרויקט ארוך-טווח בהשתתפות למעלה מ-80 מדענים בהובלה של נאס"א וסוכנות החלל האירופית (ESA) שפורסם בכתב העת המדעי Nature בחודש יוני.
החוקרים שותפים בתכנית מחקר בינלאומית שבוחנת את השינויים ביציבות מסת כיפת הקרח בקטבים (IMBIE), שפועלת מאז 2011 ושמשתמשת בטכנולוגיות חדשניות של ניתוחי לוויינים כדי לספק הערכות מדויקות יותר אודות מצב כיפת הקרח והשפעתה על לעליית מפלס פני הים. המחקר הראה כי בחמש השנים הללו שולשה מסת הקרחונים הכוללת שאבדה ביבשת מ-76 מיליארד טון ל-219 מיליארד טון.
הגוש המערבי והגוש המזרחי
החוקרים מבחינים בין שלושה גושי קרח באנטרקטיקה – לשון היבשה, הגוש המערבי והגוש והמזרחי. גוש הקרח המערבי יושב ברובו על גבי שכבת סלע שנמצאת מתחת לפני הים, ולכן הקרחונים בו "נאכלים" בשל עליית טמפרטורת פני המים באוקיינוס ושינוי משטר הזרמים בו – שתי מגמות אלו הן תוצאות של שינוי האקלים העולמי. סרטון שהכינו החוקרים מראה כיצד השתנתה מסת הקרח באנטרקטיקה, במיוחד בשני הקרחונים הגדולים של גוש הקרח המערבי.
הקרחונים הימיים במערב אנטרקטיקה חשופים יותר לתהליכי שחיקה פיזיים – התמוטטות מצוקים וסחיפת קרח עם מי הפשרת השלגים. מודלים אחרים שבוחנים תהליכים אלו מצביעים על כך שהם יואצו גם כן בשל ההתחממות הגלובלית, ומפלס מי הים יעלה עוד יותר. התהליכים הללו יהפכו מהירים יותר ככל שפליטות גזי החממה יוסיפו ויעלו.
אנטרקטיקה הופכת על פי ממצאים אלו למקור משמעותי במיוחד לעלייה של מפלס פני הים: כל המים הקפואים בה יכולים לבדם להוביל לעליית מפלס פני הים בכמעט 60 מטר, פי 7.5 משאר הקרח בעולם כולו יחדיו. לכן, ככל שנוכל להעריך את מצב הקרח ביבשת בדיוק רב יותר, כך נוכל לדעת עוד על קצב התקדמותו של שינוי האקלים והשלכותיו.
ההערכות הנוכחיות הן שמפלס פני הים עולה בשני העשורים האחרונים ביותר מ-3 מילימטרים בשנה – והוא מוסיף לעלות כל העת. אנטרקטיקה תורמת לכך כ-20 אחוז מהעלייה.
חלק הארי של עליית המפלס נגרם בשל ההתפשטות התרמית של מי הים. התופעה הטבעית של הגדלת הנפח של כל חומר – במקרה זה, המים באוקיינוסים – בתגובה לעליית הטמפרטורה שלו. למעשה, הסקירה של אובדן הקרח באנטרקטיקה מצביעה שוב על מעגל הקסמים השלילי של שינוי האקלים: ככל שיתווספו יותר מי קרחונים לאוקיינוסים כך יואץ קצב ההמסה שלהם.
תהליכים לא-אחידים
אנטרקטיקה היא יבשת עצומה בגודלה, והתהליכים בה אינם אחידים. מצד אחד, היא מתחממת בממוצע בקצב אטי יותר משאר העולם (אטי יותר גם מאשר חוג הקוטב הצפוני), אבל מצד שני לשון היבשה שלה יכולה להפוך לשטח הולם להתפתחות צמחייה; אף כי בעתיד הנראה לעין צמחיה זו כנראה תמשיך להיות ירודה (בעיקר מינים של חזזיות), ועד אז חקלאות תתקיים באופן סמלי ומבוקר בלבד בחממות של משלחות המדענים שם.
השינוי המאיים ביותר הוא כאמור ההתמוטטות של קרחוני מערב אנטרקטיקה אבל התהליכים המשפיעים עליהם – התחממות המים ושינוי זרמי הים – אינם מוכרים כי הסביבה אינה מאפשרת תצפיות ישירות. כדי להבין טוב יותר את הדינמיקה של השינויים, לא רק במבט מלמעלה, אלא גם מהשטח, משתמשת קבוצה אחרת של חוקרים במידע שנאסף מחיישנים המותקנים על גופם של אריות ים. גם כאן ניתוח ראשוני של המידע מצביע כי גם התחממות קלה של המים יכולה לאיים על בסיס הקרחונים.
ברור כי כמו שאר חלקי כדור הארץ יבשת אנטרקטיקה משתנה בתגובה לשינוי האקלים. פרטי השינוי אולי אינם ניתנים לחיזוי מדויק, אבל השורה התחתונה שלהם ברורה למדי: טווח עליית הטמפרטורה של הסכם פריז (עליה של עד שתי מעלות צלזיוס במהלך המאה ה-21 מעל הממוצע שלפני המהפכה התעשייתית) צפויה להוביל לעליית מפלס פני הים ב- 74-30 סנטימטרים בהתאם לתרחיש הפליטות שיתממש אך יש גם מדענים שצופים עליה חדה ומהירה יותר של כ- 3 מטרים כבר במהלך 50 השנים הבאות. עלייה זו מאיימת על מאות מיליוני בני אדם שמתגוררים לאורך חופי הים בעולם וחיי רבים מהם כבר נתונים להשפעות שליליות, שעתידות להתעצם.