מעל חצי מיליון ילדים סובלים מהשמנה ומעודף משקל בישראל, שזכתה לא מזמן במדליית זהב העגומה באליפות ההשמנה האירופית. כעת מתברר שלא הכול זה ספורט ופחמימות, ייתכן שיש גורם נוסף שאחראי להצטברות השומנים בגופנו.
בשנים האחרונות מתפרסמים מחקרים מדעיים רבים בבני אדם ובעלי חיים המצביעים על קשר בין חומרי הדברה להשמנה. ממצאים אלו נותחו וסוכמו במאמר מקיף שפורסם החודש בכתב העת המדעי environmental health perspectives. על פי המחקר, הצטברות של תרכובות כימיות שונות שמקורן בחומרי הדברה, אפילו בכמויות קטנות, עלולות לפגוע בחילוף החומרים התקין בגוף ולהוביל להשמנה.
חומרים אלו, המכונים גם חומרים אוביסוג'נים (Obesogens) עלולים להגיע לגופינו בעיקר דרך המזון ולעיתים דרך האוויר בשהות סמוכה למקור ריסוס בשדות חקלאיים. חשודים בהשפעה על מערכות הבקרה של התפתחות ותפקוד תאי השומן בגוף. אובדן הבקרה גורם, בין היתר, לגדילה והתרבות יתר של תאים אלו.
רקמת השומן בגופנו מספקת מקור שמירת אנרגיה חשוב, שכבת בידוד ושמירה על חום הגוף, הפרשת הורמונים שונים לזרם הדם, בלימת זעזועים וגם הגנת מעטפת על איברים כמו הלב והכבד. עם זאת, כאשר מגיעים לצבירת יתר של שומן, אנחנו מסתכנים במגוון של מחלות קשות כמו סרטן, סכרת ומגוון מחלות לבביות.
בנוסף לשינוי בבקרה על תאי השומן, חלק מחומרי ההדברה גורמים לשיבוש במערכות השובע והרעב ההורמונליות של המוח – כך שלא רק שהתאים גדלים ומתרבים, אלא שגם בפועל אנחנו עלולים לצרוך יותר קלוריות בהשפעת חומרים אלה.
החשוד העיקרי: די.די.טי
משנות ה-40 ועד לשנות ה-70 של המאה שעברה נעשה שימוש נרחב בחומר ההדברה מסוג די.די.טי בריכוז גבוה בעיקר להתמודדות עם יתושים ומחלות שמגיעות אתם, כגון קדחת הנילוס המערבי, דנגי ומלריה. לאחר מספר עשורים של שימוש התגלה של-די.די.טי בריכוז גבוה יש השפעות רעילות על בני אדם ועל בעלי חיים והוא אף הוגדר על ידי הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן כחשוד כמסרטן. בנוסף התברר שהחומר (ותוצר פירוקו הכימי: די.די.אי) עמיד מאוד ונשאר עשרות שנים בסביבה.
בעקבות הגילויים הללו השימוש בחומר הוגבל במידה רבה, אך הוא עדיין נמצא בארסנל חומרי ההדברה של כמה מדינות המתמודדות עם עומס קשה של וירוסים וטפילים הנישאים על ידי יתושים (כמו הודו, סין, דרום אפריקה ועוד). למרות השימוש המוגבל יחסית כיום, די.די.טי ו-די.די.אי, עדיין נמצאים אתנו. למעשה, על פי מחקרים ודגימות אקראיות שנלקחו מאנשים ברחבי העולם מתברר שרובנו נושאים לפחות עקבות ומטבוליטים (תוצרי פירוק) של החומר בגופנו. "למרות שחומרים אלה כמעט אינם בשימוש כיום במדינות מערביות, עיקר החשיפה אליהם היא דרך מזון עתיר שומן מן החי, כגון בשר ומוצרי חלב עתירי שומן", אומרת ד"ר קרן אגאי-שי מהפקולטה לרפואה ע"ש עזריאלי באוניברסיטת בר-אילן. "הסיבה לכך היא שחומרי הדברה אורגנו-כלורינים, כמו ה-די.די.טי וה-די.די.אי מצטברים ברקמות שומניות, ונצברים במעלה שרשרת המזון".
הקשר למזון בעל שומן גבוה הוא לא צירוף מקרים. די.די.טי וה-די.די.אי הם ליפופילים (lipophilic), כלומר כימקלים אוהבי שומן, הם נספחים לשומן בעלי החיים ולוקח להם שנים רבות להתפרק. שומן זה נע דרך שרשרת המזון גם כשהחיה נאכלת או מעובדת למזון ויכול להתגלגל כך 30 שנה ויותר.
אגאי-שי אחראית לאחד מהמחקרים שמצוטטים בעבודה זו. "במחקר שנערך בספרד, במסגרת הפוסט-דוקטורט שלי, מצאנו כי חשיפה של ילדים במהלך ההתפתחות העוברית לרמות גבוהות של חומרים ממשפחת האורגנו-כלורינים היתה קשורה לעלייה פי שתיים בסיכון להשמנת יתר בילדים אלה בגיל שבע".
62 מיליון דולר בשנה
"המחקר שלנו שילב ראיות ממחקרים על בני אדם, מחיות מעבדה ומבדיקות בתרביות תאים במבחנה. הראיות מצביעות על כך שחשיפה לחומר זה במהלך ההתפתחות העוברית גורמת לשינויים בבקרה על גידול והתרבות תאי שומן", כתב צוות המחקר החדש מהמחלקה לטוקסיקולוגיה באוניברסיטת דייויס בקליפורניה.
ממצאי המחקר הראו עקביות ואחידות במחקרים אפידימיולוגיים על בני אדם, כמו גם אחידות במחקרי רעילות החומר בחיות מעבדה. כל זה הוביל את החוקרים לסווג, את הדי.די.טי והנגזרת שלו די.די.אי, כחשודים כגורמים להשמנה אצל בני אדם, זאת בנוסף להגדרות קודמות שלו כחומר מסוכן ורעיל לבני אדם.
בשורה התחתונה, החוקרים ממליצים להכניס בדחיפות את נושא ההשמנה למכלול השיקולים בדיונים על המשך השימוש בקוטל החרקים די.די.טי. לדבריהם, המחקר מדגיש שבשיקולי עלות-תועלת של שימוש בחומרי הדברה חייבים לכלול את נושא ההפרעה המטבולית הנגרמת על ידי מזהמים סביבתיים אלו. הם מזכירים בסוף המאמר את ההשפעה הכלכלית הכבדה של השמנת יתר כתוצאה מחשיפה ל-די.די.טי – כ-62 מיליון דולר בשנה באיחוד האירופי ובארה"ב בלבד. העלות חושבה במחקר עלות תועלת על בסיס נתונים אפידימיולוגים וטוקסיקולוגים של השפעת החשיפה על הבריאות בדוח שהוצג לארגון הבריאות העולמי.
די.די.טי בישראל
“לדי.די.טי, שיצא משימוש בישראל (בשנות השבעים – א"ה), יש השפעה ארוכת טווח בגלל זמן פירוק ארוך", אומר ד"ר רן שאולי העוסק בייעוץ בענייני מדיניות הדברה. "גידולים מסוימים, כדוגמת גזר, עלולים לשאת את שאריות החומרים ולהימכר בשווקים כפי שאכן קרה בעבר. יחד עם זאת, יש לזכור כי אלה מקרים הנמצאים בשוליים".
ממצאי המחקר החדש מצטרפים לרבים אחרים שממחישים לנו שלמרות החשיבות הרבה של חומרי הדברה להישרדתנו והתועלות העצומות שלהם במיגור הרעב בעולם, יש הכרח לפיקוח לא מתפשר על סוג החומרים והכמויות שבהם החקלאים משתמשים לצורך גידול המזון שלנו.