אחיי ואחיותיי, "בני האדם הנבון", ברכות. אנחנו השורדים האחרונים.
זאת אומרת, כמעט. גם השימפנזה, הגורילה וחברי הכנסת עדיין כאן, צווחים וזורקים מידי פעם קליפת בננה אחד על השני. אבל חוץ מזה, נותרנו כאן לבד. את המתחרים חיסלנו מזמן, ועל הדרך גם את האלוהים שלנו.
האמת שכבר הרבה לפני שניטשה הכריז שהוא מת, הרגשנו שאין לנו על מי להישען. נזר הבריאה, שנאבקים בטורפים ובכוחות טבע ותוהים על משמעות הקיום. כמעט שכחנו שבמשך עשרות מיליוני שנים של אבולוציה, הייתה לנו פעם משפחה ענקית, מובחנת ומגוונת – שנקראה משפחת קופי האדם. מתקשים לזהות את הדמיון הנוכחי לבן הדוד, אורנג-אוטנג שמתנפל עליכם דרך זכוכית ממוגנת בספארי? אולי השוואה זריזה בין הנמר הבנגלי וגראמפי קאט, שני יצורים שונים בתכלית שחולקים תכונות ברורות וחמודות במשותף, תרענן זיכרון קדום אודות הסבתא המשותפת ממנה התפצלנו לפני שש מיליון שנים.
קשה אפילו יותר לתפוס שעד ממש לא מזמן, התהלכו לצד "הומו ספיאנס" מינים נוספים מקבוצת ה"הומו" (אדם), בני אדם אמיתיים לגמרי שחלקו תכונות משותפות לנו, אבל עדיין היו שונים בתכלית. יותר מעשרה כאלו, שכוללים בין היתר את ההומו הוביליס, ההומו ארקטוס או הניאנדרטל, הצלחנו לאתר וחשבנו שמיפינו את הכל. אבל מסתבר שהמסע שלנו אחר אבותינו רק החל: בתהליך שמשנה הרבה ממה שידוע לנו על אבולוציה, חשפו החוקרים בחודש האחרון במערת קבורה ספרדית שלד עתיק בן 350 אלף שנים, שהביס בנוק אאוט את קודמו בן 100 אלף השנים ונחשב לנושא הדנ"א העתיק בעולם.
אבל לא רק ציר הזמן הכרונולוגי זכה להשלכות מרחיקות לכת. השלד העתיק הוא "הומו היידלברגסיס", אחד מבניו הבלתי מוכרים של "האדם הדניסובי", מין פרה היסטורי כה חדש שאין לו אפילו עדיין שם מדעי. האדם הזה, שהסתובב באסיה בעבר המאוד לא רחוק, מצליח לבלבל ולהטריף את החוקרים. במיוחד כי רק בנובמבר האחרון הציגו גנטיקאים אבולוציוניים מאוניברסיטת הרווארד פרופיל מסתורי נוסף של אדם אשר שייך גם הוא לאותו ענף משפחתי שנכחד רק לפני 30 אלף שנה.
במצב שבו קרובי משפחה מדרגה ראשונה רק הולכים ומתרבים, המסקנה היחידה הבטוחה כרגע היא שמגיעה לנו חתיכת טפיחה עצמית על השכם. ומצד שני, ככל שאנחנו מבינים יותר על גודלה של שושלת היוחסין המפוארת הזו, עולה החשש שלא רק יד הגורל שיחקה כאן תפקיד. האם תמיד הברירה הטבעית עשתה את שלה, או שאולי יחסיהם התנכ"יים של קין והבל מבוססים על סיפור אמיתי? הגיע הזמן לשאול, האם בעצם אנחנו לבד באשמתנו, תחת סוד נורא שאנחנו מסתירים מעצמנו מזה דורות? חשיפת המינים החדשים אולי תעזור, עם הזמן, להבין איך חוסלה כל שושלת היוחסין המפוארת הזו, וגם לשפוך אור על השאלה המציקה: עד כמה יש לנו אחריות בנושא?
מלחמת המינים
"לכאורה, מספיק לנו מבט אחד על צורת העיניים או צבע העור כדי לתייג מוצא, ולנחש אם האדם שמולנו כיום אוחז בדרכון סיני, שבדי או סנגלי, אבל מראית העין הזו נכשלת כשמדובר בהתבוננות על איברים פנימיים כמו לב או כליות", אמר הגנטיקאי סוואנטה פאבו בהרצאה שנתן בועידה האקדמית TED ביולי 2011. "אבל לכולנו יש הרבה יותר דמיון ממה שניתן לחשוב. למסקנה הזו אפשר להגיע רק בזכות תהליך ארוך וזהיר של ריצוף גנטי, והתוצאה כיום היא חד משמעית: אם היום אתה לא תושב היבשת, ואפילו לא אוהב את זה במיוחד, שרידים שלה עדיין חיים בך".
מוסכמה נוספת המקובלת, היא שבמקביל לתהליך האפריקני הארוך חיו מסביב לגלובוס מינים שונים של בני אדם. כל אחד מהם סיגל לעצמו תכונות שעזרו לו לשרוד בשלג, במדבריות או במרחב הפתוח ליד הים. חלקם היו צמחונים, אחרים נוודים. במובן הזה, מינים מסוימים ממשפחת האדם הוכיחו סגלתנות וגמישות גבוהה יותר, כפי שמקובל לחשוב על ההומו ספיינס. גידול מהיר של קליפת המוח שהביאה ליכולת קוגניטיבית גבוהה, פיתוח הידיים במקום כפות ואולי הכי חשוב - פיתוח תקשורת ושפה. אם מצרפים את הברירה הטבעית והסחף הגנטי, קל לכאורה להבין מה גרם להכחדתם של המתאימים פחות.
הכול טוב ויפה, אך העלילה מסתבכת כשמדובר בניאנדרטל, מין חזק שנכחד לפני 29 אלף שנים בלבד ובנסיבות תמוהות במיוחד.
חוקרי האבולוציה אוהבים לריב על הסיבה שהביאה להיעלמותו הפתאומית, אולי כי מבין כל קרובי משפחתנו המתים לניאנדרטלים היה סיכוי לא רע בכלל, בתור יצורים שריריים, חסונים ומותאמים לחיים באקלים האירופי הקר בו צמחו. מוחם היה גדול פי עשרה משלנו, הם הדליקו אש וצדו ואפילו גילו סממני סולידריות חברתיות כשקברו את המתים וטיפלו בחולים. בעוד שבינינו מסתובבים עד היום בני אדם פחות מוצלחים ומוסריים הרבה פחות, אפשר לשאול כיצד קרה שדווקא הם נכחדו בהדרגה ונעלמו מבמת ההיסטוריה.
בספרו "קיצור תולדות האנושות" פורש ד"ר יובל נח הררי שתי תיאוריות אפשריות: הראשונה מתארת אורגיות בין גזעיות, שבמהלכן הם נטמעו בנו עד שנעלמו. ואכן, בכל אדם מודרני קיים אחוז גנטי משותף, אם כי נמוך למדי, עם זה הניאנדרטלי. במידה והפרו ורבו הזה לא היה מוצלח במיוחד, נותרו אופציות חיוביות פחות: או שהאקלים החם בתום עידן הקרח לא היטיב עם הקבוצה, או שקיבלנו כאן את הטיהור האתני הראשון. "רק דבר אחד בטוח: זמן קצר לאחר שפגשנו אותם באירופה והרבה לפני שהתפשטנו, לא היו יותר ניאנדרטליים", כתב חוקר האבולוציה ג'ארד דיימונד בספרו "השימפנזה השלישי". רצח? נישול? העברת מחלות? היינו מתים לדעת את האמת, אבל נותר לנו רק לבקר את שרידי הניאנדרטל במוזיאון.
עולם שלם בשן וזרת
למרות שהם היו כאן עד ממש לא מזמן והמחקר התקדם באופן אדיר, הידע אודות האוכלוסייה העתיקה הזו עדיין קלוש ואפילו שם מדעי למין לא הוגדר עדיין, פשוט כי אין מספיק מאובנים כדי להסיק על האנטומיה והתרבות שלו. ידוע כי הם שגשגו באזור מזרח אסיה, והשתבחו בעיקר בגנים המעודדים את התפתחות המוח וכישורי השפה. סביר להניח שמדובר בקבוצה מצומצמת במיוחד, משום שהשונות הגנטית הייתה קטנה למדי.
אז למה גם הדניסובים נעלמו? ההנחה היא שההומו ספיינס פגש את הדניסובי והזדווג עמו. הצאצאים הללו הגירו לאזור מלנזיה, וברגע שהתחלנו להתפשט, דחקנו גם אותם אל צפון אסיה ובהמשך גם מרשימת המינים החיים.
הוביט זה אח
ההוביט, ששרידיו נמצאו באי האינדונזי פלורס (Flores), הוא כל מה שתרצו לפנטז עליו בחלום המד"בי הרטוב שלכם. ממדיו הזעירים כשל ילד בן שלוש התפרשו על מטר אחד ו-25 קילו, והעלו את הטענה כי אולי מדובר בלא יותר מגמדים. אולם ההוביטים ניחנו במאפיינים פיזיים פרימטיביים במיוחד: כפות הרגליים לא מקושתות ושטוחות כשל שימפנזים, מפרק כף יד דומה יותר לזה של הגורילות, וכן העובדה שלא היה לא סנטר הכריע שאלו יצורים שונים לחלוטין.
למרות מוח בגודל של אשכולית, ההוביטים שרדו במשך מאות אלפי שנים ובגדול. הם הצליחו להקים מושבות מפוארות בזמן שפיתחו כלי אבן, צדו והדליקו אש. ככל הנראה, מדובר בצאצא של ההומו ארקטוס הגבוה, שהצטמצם עם הזמן כדי להתאים את עצמו לחיים קומפקטיים ובעלי משאבים מוגבלים שניתן למצוא באי המבודד בה חי. אין ספק שדרכו ניתן להציץ אל השונות האדירה במשפחת האדם, ושסיפורו מהווה כנראה את אחד הפרקים המרתקים ביותר באבולוציה שלנו.
לצערנו, גם ההוביטים נכחדו. למה? מדובר בתעלומה. חלק מהמדענים חושבים שמדובר בהתפרצות וולקנית, אחרים מציעים שהם צדו את הטרף שלהם עד להכחדה, וחלק מניחים שהובסו על ידי האדם המודרני לאחר שנתקל בהם באינדונזיה לפני 50,000 שנים. ככל הנראה קשקשנו קצת, החלפנו קצת רוק וזרע, ובסוף הרגנו גם אותם.
השלב הבא
מה שקובע אצלנו הוא אמנם מבחן התוצאה, אבל בטבע, הדרך היא שעושה את כל ההבדל. פוטנציאל ההישרדות של משפחת האדם הבכיר והבשיל בהומו-ספינאס, אבל התפתח מיליוני שנים תודות למיני אדם נכחדים בהם התערבנו, ומהם ירשנו יכולות טכניות, חברתיות ופסיכולוגיות לצלוח את העולם. התרבותם תרמה למגוון הגנטי שקיים כיום על פני כדור הארץ.
במידה מסוימת, הגנים שלנו נושאים עדיין המון סימני שאלה בלתי פתורים. יום אחד, לא רחוק מדי, נוכל לפתור אותם בזכות שיבוט של קרובי המשפחה הקודמים, להקים לתחייה ענקים וננסים וללמוד יותר עליה ועל עצמנו. השאלה היא האם נרצה לקחת את הסיכון, או שנמשיך להסתובב בעולם עם כתר על הראש ולהעמיד פני יתומים.