ברית המועצות, כמו רוב העולם, לא הייתה במצב טיפ טופ בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, רוסיה הייתה צריכה להתאושש מהפלישה הנאצית, לשקם את המדינה שנחרבה בקרבות הקשים ולשקם את החברה שנרמסה תחת עול המלחמה והמשטר הקומוניסטי. ובשביל כל זה צריך אנרגיה - והרבה, וכשדיברו על אנרגיה בשנים ההן, בדומה להיום, הכוונה הייתה נפט.
בתקופה ההיא, רוב המוחות הרוסים האמינו שהנפט נמצא בדרום רוסיה והפנינה של תעשיית הנפט הרוסית היו הקידוחים באזור הים הכספי, בטריטוריה השייכת כיום ברובה לאזרבייג'ן. האיחוד הסובייטי פשט על מאגרי הנפט במהירות וביעילות ובמהרה עלה הצורך למצוא מקורות חלופיים – אחד מהם היה לשאוב את הנפט ישר מקרקעית הים.
לצורך כך הוחלט לבנות אסדת ענק – עיר שלמה באורך 42 קילומטרים, בדיוק במרכז הים הכספי. העיר נבנתה במהירות תוך כמה חודשים בתמיכת מנהיגי המעצמה הקומוניסטית על גבי יסודות מתכת שהזדקרו מקרקעית הים. הם קראו לה "אויל סטונז" (אבני נפט) וכל רחובותיה הגיעו לאורך מדהים של 350 קילומטרים. בעיר נבנו תשעה בניינים רבי קומות, בתי ספר, אזור תעשייה ואפילו מזרקות. בשעתה היפה של העיר ניתן היה לראות בה מדשאות מוריקות וילדים קטנים משחקים בגינה – והכל במרחק של 42 קילומטרים מהיבשה הקרובה.
המשטר הסובייטי החביא את העיר מאחורי מסך הברזל ועם השנים, כשהתגלה שבסיביר נמצאים מאגרי הנפט הגדולים באמת, העיר ננטשה כמעט לגמרי. אבל גם כיום, לפי דיווחים, מתגוררים בה בסביבות אלפיים בני אדם – שריד לתקופה בה ברית המועצות הייתה אימפריה ובעולם עוד היו סודות שאי אפשר לגלות ברגע עם גוגל ארת'.
