קניבלים, פקירים, אמני שיווי משקל, החטא ועונשו, טקסי דת, עבדים, כתות ומנהגים, לוחמים וכלי נשק, מוזיקה, ריקודים, בגדים מסורתיים, עירום, קעקועים, פסלים, שיירות, בהמות והמון חזה חשוף - זהו המוזיאון הסודי של האנושות.
לעתים קרובות מדי נדמה שלנו, כבני אדם, תמיד הייתה ותמיד תהיה משיכה בלתי מוסברת אל הלא-נודע; על אחת כמה וכמה כשמדובר בתרבויות, עמים ומקומות עתיקים שנקברו בין דפי ההיסטוריה. אחד הפרויקטים המרתקים שעסקו בנושא זה הוא ספר בשם "המוזיאון הסודי של האנושות", שפורסם לראשונה בשנת 1942, על ידי הוצאה מסתורית לאור בשם "בית מנהטן".
הספר שלא ברור מי עמל לאגד בתוכו את כל נפלאות הציביליזציה מסביב לעולם מכיל חמישה כרכים שפורסמו תמיד יחדיו. הוא מכיל אלף עמודים ואין בו קרדיט לאף כותב או צלם, הוא לא מוגן בזכויות יוצרים והוא אינו מכיל תאריכים מדוייקים או אפילו תוכן עניינים.
רוצים עוד הרבה סיפורים מעניינים משעשעים, מרגשים ומטורפים? תנו לייק בפייסבוק
מה שכן יש בו זה אסופה מדהימה של תמונות מסביב לעולם, שצולמו על ידי צלמים חסרי שם ואנתרופולוגים אנונימיים, שלוקחת את הקוראים למסע מרתק במנהרת הזמן של ההיסטוריה. עושה רושם שהספר בא להרוות את צמאונו של האדם לחקר הלא-נודע והמסתורי, כשבאופן אירוני הפך להיות מסתורי בעצמו. עד היום איש לא תבע בעלות על הספר או תכניו, או במילותיו של הכותב המסתורי: "בואו לחזות במו עיניכם באנשים המוזרים ביותר בעולם".
הצלייה הכפולה: טקס חניכה אבוריג'יני
בתרבות האבוריג'ינית (ילדי אוסטרליה) טקסי חניכה רבים. בתור נער, האבוריג'יני הממוצע יעבור עינויים קשים וגופו יעוות על ידי זקני השבט. כשהוא הופך לגבר, עליו לעבור מסכת עינויים בת שבועיים, שבסופה הוא עובר צלייה כפולה - שזה אומר להישכב על בול עץ בוער במשך חמש דקות.
לאחר מכן מגבירים את האש, ועליו לשכב על בול העץ במשך חמש דקות נוספות, תוך שהוא מתפתל כדי להימנע מכוויות חמורות בהרבה. טקס החניכה לזקנה (הם כנראה ממש לקחו קשה את עניין הפנסיה) הוא חמור אפילו יותר.
ריקוד הנחש החושני והמוזר של בנות האמזונס
נשות השבטים הדרום אמריקניים מתפתלות בגמישות, כשגופן צבוע בגסות, כאילו היו נחשים אנושיים חסרי עצמות. כל עיוות, קיפול, קימור, שריקה, זחילה ובעצם כמעט כל זווית וצורה אפשריים, והנערות שבתמונה מאומנות במיוחד לתרגילים המאומצים הללו. בתרבות שלהן, ככל שהסבל והמאמץ גדול יותר, כך הן גורפות תשואות גדולות יותר מהקהל.
שטיפה מטהרת: טבילה טקסית בנהר גודאווארי הקדוש בהודו
כל מי שהיה בתת היבשת בעלת ההיסטוריה העתיקה (וגם מי שלא) יודע שמספר המקומות הקדושים בהודו עצום, כמעט דמיוני אפילו. לרחוץ במים של נהר קדוש, בעיקר בתקופת חגים, נחשב בעיני המאמינים ההודים למעשה בעל סגולות מרפא פלאיות. נהר הגודאווארי, שחוצה את הודו ממערב לדרום ואורכו כ-1465 קילומטרים הוא שני באורכו רק לנהר הגנגס.
הליכה על גחלים במדרס (צ'נאי כיום)
מסורת נפוצה נוספת בהודו, מלבד ביקור במקומות הקדושים, היא הסגפנות. כדי לייצר תפיסת עולם שבמרכזה אדישות ליצרים, תשוקות ורכוש רבים מוכנים לעבור, בחיוך כמובן, טקסים איומים של עינוי הגוף. הולכי הגחלים שבתמונה לא מסתפקים רק במעשה עצמו אלא גם עונדים טבעות על אצבעות כפות הרגליים (כן, בנות, זה המקור של האקססורי), בדרכם אל הנירוונה.
כלוב המוות במעבר הגבול השומם באפגניסטן
מכירים את הסצנה הזו בסרטים ההיסטוריים שהגיבור ננטש על כלוב באמצע דרך שוממת כדי שימות? אז פעם זה באמת היה ככה. הכלוב במעבר הדרכים השומם באפגניסטן, ממש בסמוך לגבול הבוכרי אמנם נראה ריק אבל בעצם הוא מלא בשאריות אדם שנתפס גונב והושאר שם כדי לגווע ברעב, שיטת הרתעה והוצאה להורג שהייתה נפוצה מאוד במדינה.
ככה מענישים תלמיד עצלן בפרס
הבאסטינאדו הייתה צורת הענישה הבסיסית ביותר בפרס של הקדומה. היא הייתה תקפה לכל שכבות האוכולוסייה, גם אם איש אציל העליב את השליט וגם אם עבד התחצף לאדונו, או כמו במקרה שבתמונה - תלמיד עצלן שנענש על ידי המורה שלו.
הקורבן הושלך על הרצפה וכפות רגליו שנקשרו בלולאות המחוברות למוט הולקו עם שוט. מוזר ככל שזה יישמע, עבור העבריינים הקטנים , שרובם היו אנשים עניים עם כפות רגליים יבשות כמו סוליות, זה היה עדיף מלשלם קנס.
האלים התרצו: טקס העלאת קורבן בסודן
בליווי מוזיקה טקסית הולמת, הכוהנת הקדושה הזו מסודן הקריבה כבש כדי לרצות את האלים. לאחר העלאת הקורבן, הכוהנת מכוסה בדם החיה והשולייה שלה מציגה לראווה את קערת הדם שמייצגת את השגשוג והבריאות שימטירו האלים על שאר השבט.
בורמה: הריקוד הניצחון עם הראש
האישה משבט הקאיה שבתמונה רוקדת כמיטב המסורת עם ראשו הכרות של האויב. לפי מנהג השבט, כשלוחם מנצח את יריבו, עליו להפריד את ראשו מגופו ומכין ממנו כיסוי למגן או לחרב. לאחר מכן, הוא מתמקם במשך כל הלילה מחוץ לביתו, כשהאישה שלו רוקדת במשך כמה שעות עם הראש הכרות, לשמחת בני הכפר.
הונגריה: נשנוש קטן וחתונה
למרות החיבה שלנו לאפל ולמשונה, הנה מנהג חמוד של אזור הבאהה בדרום הונגריה. בימים מסויימים בשנה היו יוצאות כל הנשים והנערות הלא נשואות אל השדות בעודן נושאות כלי מטבח ואגרטלים עמוסי פרחים, כדי לבשל ארוחה לגברים. לאחר שהפרחים והאוכל הוגשו, אם אחת הנשים מוצאת חן בעיני הגברים, הוא היה נותן לבחירת ליבו מענק מהשדה כאות לאירוסין. הרבה יותר זול מטבעת, זה בטוח.
טקס חניכה של הבונדו: לשיר בקול ובכניעה גדולים
מסדר הבנות הגדול ביותר במנדילנד הוא הבונדו - ארגון סודי לחלוטין שאופן הפעולה המסתורי שלהם ידוע אך ורק לחברים בו. חברת בונדו יכולה למצוא את עצמה שוהה בתוך שיח במשך ארבעה חודשים – וזה רק אורך של סשן אחד. בטקס החניכה, הבנות שמבקשות להתקבל למסדר כורעות על ארבע, נצבעות בגיר לבן ובמשך יום שלם רק שרות ואוכלות (ולפעמים גם רוקדות).
סוף צום הרמדאן: עינוי נפש ופיזי
בעולם החילוני קיצוניות היא בדרך כלל לא הפתרון. למאמינים הדתיים שבתמונה, לעומת זאת, יש הסתייגויות בקשר לתפיסת העולם הזו. עשרת הימים האחרונים של צום הרמדאן הם עילה לעינויי גוף ונפש מהקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. בין היתר כוללת המסורת חיתוך עצמי של פצעים כסימן לאבל. קצת דם, כפי שניתן להבין, לא באמת מפחיד כאן אף אחד.
נידה בזמן מחזור? לא הכי גרוע שיש
הטיפול בנשים הרות רגע לאחר הלידה שונה לחלוטין בהודו ממה שאנחנו מכירים מארצות המערב. דקות לאחר שסיימו את ההליך הפיזי המתיש של הלידה, מגורשות הנשים אל בקתה קטנה בחצר הבית. במידה ומדובר בהולדת בן מדובר בהגליה של שלושה שבועות, בעוד שבת "תזכה" את היולדת בשבוע נוסף בבקתה.
בכל משך הנידה על האישה להישאר לבדה, כשעל בני ביתה נאסר להתקרב לאזור. על פי האמונה האדם היחיד שמוסמך לטפל ב"אישה המזוהמת" היא עוזרת מקאסטה נמוכה. בתמונה ניתן לראות אחות מיסיונרית מאנגליה בדרכה החוצה מהבקתה.
