אמנות לא תמיד מדברת לכל אחד, ויש כאלה שחושבים שביקורים במוזיאונים הם בזבוז זמן. אלא שהרבה פעמים הציבור הרחב אינו מודע לסיפורים המסקרנים שמסתתרים מאחורי הציורים, ולחידות הרבות שיצירות האמנות הגדולות מעלות בפני חוקרי אמנות. אז כדי שאלא תשתעממו למוות בפעם הבאה שתבקרו במוזיאון בחו"ל, אספנו לכם כמה סיפורים מסקרנים, מסתוריים ומוזרים מאחורי התמונות המפורסמות בהיסטוריה. מאחורי כל משיכת מכחול קטנה מסתתר "צופן דה-וינצ'י" גדול.
הקודים של "המונה ליזה" (ליאונרדו דה-וינצ'י)
ציורו של ליאונרדו דה-וינצ'י הוא כנראה הציור הכי מפורסם ומזוהה בעולם, וכיאה למעמדו יש מאחוריו אינספור ספקולציות, מסתורין וסימני שאלה רבים. האישה המוצגת בתמונה היא ככל כנראה ליזה די נולדו גרארדיני, נצר לאחת המשפחות העשירות בפירנצה ואשתו של סוחר משי אמיד. לפי הסברה, הציור הוזמן מליאונרדו דה-וינצ'י על מנת לחגוג את לידת בנם של הזוג העשיר, והוא צויר בסביבות שנת 1503. למרות שהוזמנה במיוחד, היצירה מעולם לא הגיע לזוג גרארדיני, ודה-וינצ'י המשיך לעבוד עליה במשך מספר שנים.
מדוע לקח כל כך הרבה זמן לסיימה, למה מעולם לא נמסרה למזמין היצירה, למה אין לה גבות ומה פשר החיוך המסתורי? בתחילת שנות האלפיים הציור עבר עשרות בדיקות מדעיות וחלק מסודותיו התגלו למדענים: מסתבר שדה-וינצ'י השאיר מאחור הרבה קודים נסתרים בתוך התמונה. כך לדוגמה, בתוך העין הימנית של הדמות מסתתרות האותיות LV, כנראה ראשי התיבות של הצייר. גם בתוך העין השמאלית יש קוד כלשהו, אך החוקרים לא הצליחו לפענח אותו עדיין עקב מצבו המדרדר של הציור בן ה-500 שנה. בנוסף לעיניים, החוקרים מצאו שלל מספרים, אותיות וחיות שונות המסתתרים בתוך התמונה, אך לא הצליחו לפענח בדיוק מה הם מסמלים.
בדצמבר האחרון מדען צרפתי הרעיש את עולם האמנות כשטען שמתחת לציור המפורסם יש פורטרט אחר, שונה כמעט לחלוטין של המונה ליזה, לאחר שהשתמש בטכנולוגיית אור חדשנית לניתוח הציור. בנוסף, לא הרבה יודעים שיש כמה גרסאות לציור: ב-2013 נחשפה לציבור תמונה נוספת (שזכתה לכינוי "המונה ליזה מאיסלוורת"), שהיא כמעט זהה למונה ליזה עצמה, וניתן לראות בה את עמודי השיש שכנראה נחתכו מהתמונה שאנו מכירים כיום. בתחילה חשבו חוקרים כי תלמיד של דה-וינצ'י צייר את התמונה, אך תיארוך פחמן גילה שזוהי דווקא גרסה מוקדמת יותר. האם זוהי עבודתו של דה-וינצ'י עצמו? המומחים חלוקים בדעותיהם. בנוסף לגרסאות דומות, יש גם גרסאות "שובבות" – יש כמה ציורים הזהים כמעט לחלוטין למונה ליזה מבחינת ההעמדה והרקע, רק שהם מציגים את המונה ליזה בעירום. גם כאן המומחים חלוקים האם מדובר בציורים של תלמידיו של דה-וינצ'י או שמא המאסטר צייר אותם בעצמו.
הזונה ב"הסעודה האחרונה" (ליאונרדו דה-וינצ'י)
"הסעודה האחרונה", גם היא של דה-וינצ'י, ציור קיר המופיע במנזר במילאנו, ומתאר את סדר הפסח של ישו ותלמידיו, שלפי המסורת הנוצרית הוא גם הסעודה האחרונה של ישו לפני שנשפט ונצלב על ידי הרומאים. בארוחה זו ישו מבשר לנוכחים כי אחד מתלמידיו בגד בו ועומד להסגירו לרומאים. הציור של דה-וינצ'י מתאר את רגע הגילוי, ואת תלמידיו ההמומים מנסים לפענח מיהו הבוגד. ה"בוגד" הוא כמובן יהודה איש קריות, הדמות השלישית משמאל לישו, בחלוק הירוק. בציור יש כמה סימטריות מושלמות והוא נחשב לאחת היצירות הטובות של דה-וינצ'י. לצערנו, מצבו של הציור הדרדר משמעותית עם השנים בעקבות חשיפה ללחות ולאור, מה שגרם לאובדן של הרבה פרטים, והוא שוחזר כמה פעמים.
חובבי קונספירציות רבים (כמו לדוגמה דן בראון, שכתב את "צופן דה-וינצ'י") טוענים כי דה-וינצ'י השתיל בתמונה קודים שונים, חלקם כביקורת על הכנסייה עצמה. התיאוריה המובילה היא שהדמות שמופיעה לימינו של ישו (שמאל מהפרספקטיבה של הצופה) היא אינה יוחנן כפי שמקובל להניח, אלא אישה, כנראה מריה מגדלנה (שלפי המסורת הנוצרית הייתה זונה). העתק מדויק שצויר ב-1520 מראה את הדמות בצורה ברורה יותר, וניתן לזהות מאפיינים נשיים רבים, כולל מה שנראה כמו חזה נשי. בנוסף, רבים מצאו הקבלות בין הדמות לציור אחר של דה-וינצ'י, המדונה בין הסלעים, שכמובן מתאר אישה. גם העובדה שישו והדמות של מריה מגדלנה/יוחנן הם דמויות מראה ואף יוצרים סוג של V ביניהם מוסיפה למסתורין הרב. בספרו דן בראן טען שה-V הזה אמור לייצג את הגביע הקדוש, ולרמז שמריה מגדלנה נושאת ברחמה את "הגביע הקדוש", כלומר צאצא של ישו. כמובן שאין שום סימוכין להשערות אלו, במיוחד לאור העובדה שדה-וינצ'י חי כ-1500 שנה אחרי שישו מת. חוקרים אחרים סבורים שאולי הדמות הנשית היא רמז לביקורת נגד הכנסייה, ודה-וינצ'י עצמו חשב שזה אירוני ללגלג על הכנסייה בעזרת ציור בתוך מנזר.
#/media/File:Giampietrino-Last-Supper-ca-1520.jpg){kind=link}
המוח ב"בריאת האדם" (מיכלאנג'לו)
הקפלה הסיסטינית שבוותיקן היא אולי אחד המבנים המוכרים ביותר בתרבות ובאמנות המערבית. תקרת הקפלה עוטרה בפאנלים שצייר מיכלאנג'לו ומתארים מספר סצנות מתוך ספר בראשית, כשאחת המפורסמות שבהן היא "בריאת האדם", בו מתואר הרגע בו אלוהים הפיח חיים באדם. בניגוד לציורים אחרים מימי הרנסנס, אלוהים לא לובש בגדים מלכותיים אלא טוניקה פשוטה למדי, כשזרועותיו ורגליו חשופות לחלוטין. הוא נראה אנושי לחלוטין, מעין סבא חביב, ולאו דווקא אל כל יכול. בנוסף, הוא נראה מאוד נגיש – הוא נמצא כמעט באותו המישור עם אדם, וכמעט נוגע בו. בזמנו, הציור היה פורץ דרך בצורה בו הציג דימוי של אלוהים, במיוחד כשהוא מופיע במקום מושבו של האפיפיור, אבל הפך מאז לארכיטיפ של ייצוג אלוהים באמנות (נכון כשאתם חושבים על אלוהים אתם חושבים על סבא חמוד עם זקן?).
ב-1990 הרופא אמריקאי פרנק לין משברגר שם לב שהקומפוזיציה של הדמויות בציור מזכירים משהו אחר: מוח אנושי מדויק אנטומית, כולל אזורים ומבנים שונים במוח כגון הצרבלום והאונה הפרונטלית. העובדה שאלוהים הוא בעצם "מוח" מעניק כמובן משמעות נוספת לתמונת הבריאה ומרמז שאלוהים נתן לאדם לא רק את גופו, אלא גם את תבונתו. רופאים ונוירולוגים שבחנו את הציור הסכימו עם ההבחנה של ד"ר משברגר ואף החלו למצוא עדויות לאיברי גוף "שתולים" נוספים - כגון לב, כליות וגזע המוח שנראים בתוך ציורים שונים על התקרה בקפלה.
העובדה שמיכאנג'לו "שתל" ציורים מדויקים של איברי גוף שונים ביצירות שלו היא לא מופרכת בכלל – כמו הרבה אמני רנסנס (כמו דה-וינצ'י), מיכאנג'לו היה בעל ידע אנטומי עצום, וככל הנראה נהג לבתר גופות ולצייר את איבריהן כדי להתמקצע בציור ריאליסטי עד כמה שניתן.
האירוטיקה של "מוזגת החלב" (יאן ורמיר)
ורמיר היה אחד מהאמנים הבולטים של "תור הזהב ההולנדי", ונחשב למומחה בשימוש באור טבעי ובתיאור סצנות ביתיות ויומיומיות לכאורה. אחד מהציורים הכי מפורסמים שלו הוא כמובן "נערה עם עגיל פנינה" שזכה לפרסום נוסף בעקבות ספר באותו השם, ולאחר מכן גם סרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון. אגב, בניגוד לטענות בספר והסרט, הנערה בתמונה היא ככל הנראה בתו של ורמיר, ולא משרתת אלמונית.
דווקא הציור "מוזגת החלב", שצויר בסביבות 1658, שנראה מאוד תמים, מסתיר בחובו מסר שובב – זוהי סיטואציה מאוד בנאלית, שמתארת משרתת חלב, מישהי שתפקידה היה לחלוב את הפרות ולהעביר את החלב למטבח. האם הייתם מנחשים שהציור מתאר תשוקה מינית בוערת? בתקופה ההיא החברה ההולנדית הייתה שמרנית מאוד, ולא היה מקובל לצייר עירום נשי או סצנות אהבה מפורשות מדי. ורמיר, שאהב לצייר בעיקר נשים, ניסה לעקוף את הצנזורה על ידי שתילת רמזים דקים למיניות האישה המוצגת, במטרה למשוך את הצופה הגברי. הרמז הכי ברור הוא כמובן החלב הנשפך, שממוקם ליד החזה של האישה וגורם לצופה לחשוב על שדיה. גם היד החשופה והסינר המקופל מעלה נחשבו אז לפרובוקטיביים. בנוסף, בהולנדית המילה ל"חלב" או "לחלוב" הייתה בעבר מילה נרדפת למשיכה מינית או פיתוי, בגלל הדמיון לנוזל זרע וגם בגלל פעולת החליבה מעטיני הפרה (תשתמשו בדמיון). זאת הסיבה שבזמנים ההם משרתות חלב וחולבות היו במרכזן של הרבה בדיחות גסות, והיה להן מוניטין של חובבות סקס.
כדי להדגיש את המיניות בתמונה ורמיר שילב גם שני דימויים נוספים – מחמם הרגליים עם גחלים בוערים (הקופסה הזאת שנמצאת מימין) שגם הוא סימל בזמנו את מיניות האישה, בגלל שנשים היו שמות את המחמם מתחת לחצאיותיהן ולא רק הרגליים היו מתחממות. הרמז השני קטן (וכמעט בלתי נראה) ניתן לראות באריחים שמאחורי המחמם – שם אפשר לראות קופידון קטן, שכמובן מסמל תשוקה ואהבה.
.jpg){kind=link}