בקיץ של שנת 79', בית המשפט בפלורידה דן בכתב האישום של אדם אשר היה מואשם ברצח. הנאשם דחה עסקת טיעון לפיה המדינה תשלח אותו ל-3 מאסרי עולם בתמורה לשיתוף הפעולה שלו עם הרשויות. במקום זה, המשפט התקיים כסדרו. הוא נמצא אשם ונגזר עליו למות על הכיסא החשמלי. מאוחר יותר, היקף הפשעים הבלתי נתפס שלו התגלה והכניס את הרשויות למירוץ נגד הזמן במטרה למצוא את גופותיהם של הקורבנות לפני שימצא את מותו בכסא החשמלי. האדם הזה היה תיאודור "טד" באנדי, אחד הרוצחים הסדרתיים הכי ידועים לשמצה בהיסטוריה של ארה"ב.
באנדי, בחור ביישן כביכול עם תואר ראשון בפסיכולוגיה, נמצא אשם באונס ורצח של 22 נשים (ביניהן ילדה בת 12) ברחבי המדינות וושינגטון, אורגון, יוטה, קולורדו ואיידהו. מעבר לזה, גורמים ברשויות האכיפה האמריקאית מעריכים כי היו קורבנות נוספים, אולי אפילו יותר ממאה. מה גרם לו לבצע את הפשעים הנוראיים הללו?
הטינה
כריסטופר ברי-די, מומחה לקרימינולוגיה וסופר, שיתף בתוכנית הטלוויזיה קולו של רוצח סדרתי את התאוריה שלו בנוגע לסיבה שבגללה באנדי ביצע את כל הפשעים האיומים הללו. לטענתו, באנדי פיתח את האובססיה שלו לרצח בעקבות הפרידה מהחברה הראשונה שלו.
הקרימינולוג מספר כי באנדי, בצעירותו, נהג לצאת עם אישה אטרקטיבית, עם שיער ארוך ושחור. בשלב מסוים, היא הזמינה אותו להכיר את הוריה ושם הכל השתנה. "אביה לא היה מרוצה ממה שהוא ראה והוא לא חשש להביע את זה", סיפר ברי-די, "הוא ניגש אל באנדי ואמר לו: 'אני רוצה שתפסיק את הקשר עם בתי'. זה היה רגע משמעותי מאוד בשבילו, הוא נעלב מאוד".
"זה היה בשבילו כמו סטירה לפנים", סיפר ברי-די, "כתוצאה מזה הוא התמלא בטינה כלפי נשים" – ספציפית כלפי נשים עם מראה מסוים. הקרימינולוג מספר שהקורבנות של באנדי היו כמו העתקים אחת של השנייה. "אם תעיינו בתמונות של הקורבנות", אומר ברי-די, "אפשר לחשוב שהן אחיות". הן היו נשים צעירות, בשיא חייהן. כולן נחטפו, הוכו, נאנסו ונטבחו על ידי הרוצח המתועב.
במהלך מסע ההרג שלו במדינות פלורידה, וושינגטון ויוטה, באנדי רצח נשים בעלות שיער ארוך עם שביל באמצע. השיטה של באנדי הייתה פשוטה: הוא גרם לנשים להרגיש בנוח בסביבתו ואז הוא פיתה אותן לבוא איתו למקום מבודד, שם הוא אנס ורצח אותן.
באנדי נהג להיות כל הזמן בתנועה, כך למעשה הוא הצליח לחמוק מהרשויות לאורך כל השנים. כמו כן, הוא הקפיד להחביא את הגופות הרחק מזירת הרצח. כאשר הוא נתפס, באנדי דחה את האפשרות להגנה על ידי סנגור ציבורי והחליט לייצג את עצמו לאורך כל התהליך המשפטי. המשפט עצמו שודר ברחבי ארה"ב – בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. באנדי ניצל את דוכן הנאשמים כפלטפורמה להציג את הצד שלו בסיפור. בשלב מסוים, הוא אפילו הצליח לקבל תשבחות מהשופט סטיוארט הנסון הבן על יכולתו לסנגר את עצמו – אבל לא מספיק בשביל לחמוק מעונש.
היתרון המחשבתי בחדר החקירות
בכלא, באנדי נהג "לשתף פעולה" עם הרשויות בתקווה שזה ידחה את מועד ההוצאה להורג שלו. בשלב מסוים, הוא אפילו שימש כיועץ מיוחד של המשטרה בזמן מצוד אחר רוצח סדרתי אחר. למרות זאת, הדבר העיקרי שאנשי רשויות האכיפה התעניינו בו היה מקום הימצאם של גופות קורבנותיו הנוספים – ובאנדי ניצל זאת לטובתו האישית.
פרופ' דיוויד וילסון, מומחה לקרימינולוגיה, סיפר כי באנדי בזבז באופן שיטתי את הזמן של חוקריו, שהיו נואשים לדלות ממנו מידע לגבי הקורבנות. במקום לפרט להם היכן נמצאות הגופות, הוא סיפר להם סיפורים ארוכים וערער את המעמדות בחקר החקירות. כלומר, הוא אומנם היה הפושע המורשע, אבל בחדר החקירות הוא היה האיש שמחזיק בכל הקלפים. וילסון מספר: "הרושם שהוא הותיר עליי היה שהוא ניצח בקרב חדר החקירות, אבל הפסיד במלחמה על חייו – כי אחרי הכל, הוא לא הצליח לדחות את המוות".
בסופו של דבר, באנדי מעולם לא חשף היכן החביא את שאר הגופות. פרופ' מייקל ברוקס, פסיכולוג המתמחה בפלילים, מאמין כי באנדי מעולם לא התכוון לשתף פעולה עם הרשויות. "כל המטרה שלו הייתה לדחות את התהליך", הסביר ברוקס, "זה היה משחק בשבילו. במובן מסוים, זה אכן גרם לו להאריך את חייו ומהבחינה הזאת הוא הצליח לשמור על יתרון מחשבתי מול החוקרים שלו".
(מקור)