האיש שלא מת מעולם
לבו עמד מלכת בדיוק בשעה 13:15 אחר הצהריים, ב-12 בינואר 1967. דוקטור ג'יימס בדפורד, שגווע לאטו מסרטן הכליות, הלך סוף סוף לעולמו. אבל מותו היה נקודת ההתחלה של הרפתקה רפואית יוצאת דופן, שכן הדוקטור בדפורד תרם את גופתו לצוות מדענים שעסקו בהקפאה קריוגנית - שימור גופות בהקפאה עמוקה. משימתם הייתה לשמר את גופתו במצב של חיות מושעית עד שיום אחד יהיה אפשר להשיבו לחיים.
הדברים נשמעים כמו מעשייה מסרט אימה, אבל ג'יימס בדפורד היה אדם אמיתי שהקריוגניקה שבתה את לבו זה זמן רב. כמעט חמישים שנים אחרי מותו גופו עדיין שמור בהקפאה עמוקה.
סימנים רבים התריעו על מותו הקרב והולך של בדפורד. כשהורע מצבו הוא הועבר למוסד סיעודי בקליפורניה כדי שתהליך ה"השעיה" יתחיל שניות מעטות אחרי מותו. חיוני היה לשמר את מבני התאים בטרם יחל תהליך הריקבון.
ל"חברת הקריוגניקה של קליפורניה" היה "צוות השעיה" מוכן לפעולה, ואף על פי כן נפל עליהם מותו של בדפורד בהפתעה גמורה. איש לא ידע היכן נמצא רוברט נלסון, נשיא החברה, וחלפו כמה שעות עד שהגיע אל מיטת המת.
בינתיים החלו אחרים בתהליך ה"השעיה". רופאו של בדפורד, דוקטור איבל, היה נוכח בשעת המוות. הוא החל מיד בהנשמה מלאכותית ובעיסוי הלב כדי לשמור את המוח חי, ובינתיים קוררה הגופה בקרח. כמו כן הוזרק לעורקיו של בדפורד הפארין כדי למנוע את קרישת הדם.
בתוך זמן קצר מאוד הייתה הגופה ארוזה כולה בקרח מרוסק, ולאיברים הפנימיים הוזרקה תמיסת דימתיל סולפוקסיד למניעת ריקבון תאים.
בינתיים הגיע גם רוברט נלסון. הוא ניסה להזרים את התמיסה הכימית לתוך עורקי התרדמה של בדפורד, ואחר כך להעביר אותה בתוך הגוף כולו באמצעות מנשם פניאומטי.
אחר כך דיווח נלסון ששעתיים אחרי "חידלון החיים" של בדפורד הועברה גופתו לתיבה של קצף פלסטיק מבודד וצופתה בגושי קרח יבש שעוביים שני סנטימטרים וחצי.
בתוך 48 שעות אחרי מותו של בדפורד הודיע נלסון לתקשורת העולמית ש"החולה מוקפא עתה בקרח יבש, 79 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ובקרוב יישמר בתוך חנקן נוזלי, 196 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. "הוא עתיד להישמר בהקפאה עד שמדע הרפואה יהיה מסוגל להשיבו לחיים. דוקטור ג'יימס בדפורד לא היה הראשון שחלם על תחיית המתים, ומן הסתם לא יהיה האחרון. כבר ב-1773 הביע בנג'מין פרנקלין את צערו על שבא לעולם "סמוך מדי להולדתו של המדע". הוא היה רוצה להישמר ולאחר מכן לקום לתחייה כדי להגשים את "שאיפתו העזה לראות את מצבה של אמריקה בעוד מאה שנים".
גם אחרים חלמו על הקפאת גופותיהם, אבל רק בזכות חידושי המדע בשנות השישים של המאה העשרים היה השימור בהקפאה למציאות.
באביב 1991, כעשרים וארבע שנים אחרי מותו של בדפורד, הוצאה גופתו מתוך תיבתה הקפואה החתומה ונבדקה.
הדוח הרשמי הודיעה שהוא במצב טוב ו"נראה צעיר מכפי שבעים ושלוש שנותיו". היו כמה בעיות. "העור בצדו השמאלי של הצוואר נפוח... ומפיו ומאפו מופרש דם קפוא".
בדוח נאמר עוד שעיניו של בדפורד "פקוחות למחצה וקרניותיהן לבנות כסיד בשל הקרח". נחיריו משוטחים במקצת כנגד פניו, "כנראה מפני שגוש של קרח יבש לחץ עליהם בעת ההקפאה הראשונית".
אחרי בדיקה יסודית הועבר בדפורד לקפסולה חדשה וזו אוחסנה ב"קרן אלקור להארכת החיים" באריזונה.
ושם הוא נח עד עצם היום הזה, גופה קפואה המקווה יום אחד לשוב לתחייה מן המתים.
פרק מתוך הספר "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" מאת ג'יילס מילטון, הוצאת "כתר"
לרכישת הספר לחצו כאן