באמנות כמו באמנות, אפשר לעשות מה שבא לנו. אז מה הקטע של הפסלים הקלאסיים מיוון העתיקה? למה במשך כל התקופה הזו, כשאמנים שונים ניגשו לפסל גיבורים ואלים שהם סמל הגבריות, הם בחרו להעניק לכולם איבר מין מאוד מאכזב? פוסט שעלה בבלוג "איך לדבר על היסטוריה של האמנות" הפך לשיחת היום כשניסה לתת תשובה להרהור שעלה בדעתו של כל מבקר במוזיאון אי פעם.
יש שתי סיבות עיקריות לבעיה הקטנטנה והמציקה הזו: ראשית, האיברים נמצאים תמיד במצב רפוי. ובואו נודה באמת, אם נשווה בין האיברים המפוסלים לאיברים אמיתיים – ההבדל הוא לא כזה גדול. סיבה שנייה ומעניינת יותר היא הפער התרבותי בין יוון העתיקה לתרבות המודרנית: איברי מין גדולים נחשבים כיום לסמל של גבריות וחיוניות, אך בתקופה ההיא, רוב הסימנים מעידים שאיברי מין קטנים נחשבו עדיפים בהרבה. כן, איזו תקופה משונה ומופלאה.
ההיסטוריון קנת' דובר מציע בספרו "ההומוסקסואליות היוונית" את האפשרות שאיברי מין גדולים העידו בזמנו על תכונות שליליות כמו טיפשות, תאווה וכיעור. למעשה יש פסלים יווניים רבים עם איברי מין עצומים, אלא שהם תמיד מציגים דמויות מעוררת גיחוך ולעג, כמו הסאטיר - יצור מיתי שחציו אדם וחציו תיש.
דמות נוספות שמוצגת כבעלת איבר מין אדיר היא פריאפוס, אל הפוריות שקולל בזיקפה תמידית ונצחית, כיעור ומוח חולני וסוטה. אלי האולימפוס בזו לו והוא גורש ממושב האלים. מהצד השני של המטבע, האידיאל היווני לגבר - רציונלי, אינטלקטואל ובעל סמכות - מקושר לאיבר מין קטן (שלא מפריע לקיים אורח חיים מיני פעיל ופורה, כמובן).
מצב הדברים הזה נשאר קבוע במשך מאות שנים, גם לאחר שהגישה כלפי גודל איבר המין השתנתה. בתקופת הרנסנס, שבה החיו אמנים את אידיאל האמנות של יוון העתיקה מחדש, האמנים החיו מחדש גם את אידיאל האיבר הקטן. דוגמה בולטת לכך הוא פסל "דוד" של מיכאלאנג'לו (שנת 1501-4), המציג את דוד המלך לפני הקרב עם גוליית.
יש חוקרים הטוענים שהאיבר המזערי של דוד לא מייצג את האידיאל היווני, אלא נמצא בשורה אחת עם הפחד והמתח המוצגים מכל היבט של הפסל - החל בהבעת פניו, עבור בתנוחת גופו הקפוצה וכלה בסיטואציה שבפניה הוא ניצב. בכל מקרה, אפשר להגיד שהאנושות תמיד הייתה אובססיבית לגודל איבר המין הזכרי, רק שקצת התהפכנו בגישה. ולתהייה הבעיה: לאן נעלם שיער הגוף של כולם?