בשנת 1547 נערכו חגיגות לכבוד המלכתו של אנרי השני מלך צרפת. האורחים הביאו למלך מתנות רבות שטרם נראו בחצר הצרפתית, אבל רק מתנה אחת גרמה לסנסציה – מפלצת שנראתה כשילוב בין קוף לאדם שעד אז רק קראו עליה בספרים או ראו בסיוטים. המלך היה בשוק אבל גם מוקסם, הוא התקרב ליצור הפראי בזהירות, מחשש שמא יתקוף אותו אבל אז גילה לתדהמתו שזהו ילד כבן 11 שכל גופו מכוסה בשיער.
היפה והחיה – הסיפור האמיתי
הילד היה פטרוס גונזלבוס, שנולד בשנת 1536, באיים הקנריים וסבל מהיפרטריכוזיס, מחלה שבה שיער ארוך כיסה את פניו וחלק מגופו וגרם לו להראות כמו חיה. המלך הסתקרן מאוד מילד הפרא שנראה ככלב שעיר, ותהה מה יעשה עם המתנה המדהימה? מאחר ואנרי השני אהב ידע וגם הבין שילד הפרא יביא תהילה לחצר המלכות הצרפתית, הוא פנה למדענים ולמלומדים של חצרו וביקש מהם לנסות לתרבת את הייצור וללמד אותו כבן אצולה. בפעם הראשונה בחייו, פטרוס גונזלבוס, הילד השעיר, זכה להתייחסות של בן אנוש: קיבל בגדים מפוארים, ארוחות רגילות ולא אוכל של חיות או בשר נא וחינוך של מלומד.
פטרוס היה תלמיד חרוץ ומבריק והרבה מבקרים מכובדים מכל רחבי אירופה באו במיוחד לצרפת על מנת לראות במו עיניהם את ילד הפרא השעיר של המלך שלהפתעתם הרבה היה אינטליגנטי, מלומד, דיבר מצוין לטינית ולבש לבוש חצר מפואר. המלך הראה אותו כמו כלב או קוף מאולף.
לרוע המזל אנרי השני שהיה המגן והמנטור של פטרוס נהרג בתחרות אבירים ובמקומו עלתה לשלטון אלמנתו קתרין דה מדיצ'י, אחת המלכות האכזריות בהיסטוריה של צרפת. כשפטרוס היה בן 17 היא החליטה לחתן אותו עם נערה רגילה כדי לראות כיצד ייראו ילדים שיולדו מזיווג מוזר שכזה. המלכה בחרה בעצמה את הכלה, קתרין, נערה צרפתייה יפה שהייתה בתו של אחד ממשרתי הארמון. הכלה אמורה הייתה לראות את החתן בפעם הראשונה ביום החתונה וכמובן שכשקתרין ראתה את החתן התעלפה. מהר מאוד הכלה גילתה שבעלה הטרי, ג'נטלמן, מלומד, שהוא פשוט אדם עם מחלה. לפטרוס ולקתרין נולדו 7 ילדים 4 מהם עם פגם.
היפה והחיה בראי האומנות
כשפטרוס היה בן 45 משפחת גונזלבוס נשלחה לטייל ברחבי אירופה. המשפחה נדדה בחצרות מלכים וחצרות אצולה, בכל מקום התייחסו אליהם כחיות אדם משעשעות מסקרנות, מתורבתות שיודעות לדבר ולכתוב. במסע זה הם הגיעו גם לחצרו של הדוכס פארנזה מפארמה. פטרוס קיבל תפקיד חשוב, לנהל את האחוזה, אבל הוא לא יכל להציל את ילדיו מגורל טראגי. פטרוס ומשפחתו לא נחשבו לבני אדם לכן יכלו לתת אותם כמתנות. הדוכס פארנזה לקח את בתו הצעירה של פטרוס, אנטונייטה, שהייתה בסך הכל בת 8, ונתן אותה במתנה לפילגשו, דונה איזבלה פאלבצ'ינה, הרוזנת של סורנאיה. באחד הימים הרוזנת של סורנאיה הוזמנה לארוחת ערב בבולוניה, וכדי להרשים את הנוכחים הגיעה לארוחה באיחור אופנתי מלווה באנטונייטה. אחד החוקרים הכי חשובים של בולוניה, אוליסה אלדרובנדי, שנכח בארוחה בדק את אנטונייטה, וביקש מידידתו הטובה, הציירת לביניה פונטנה שתצייר אותה.
אנטונייטה תוארה קרוב למישור הקדמי. היא לבושה לפי אופנת התקופה בחולצה לבנה שמעליה שמלה אפורה מסאטן עם רקמה וכפתורי זהב ולראשה קישוט אופנתי. לביניה פונטנה שהייתה בעצמה אמא לילדים ניסתה לתאר אותה, למרות הפגם עימו נולדה, בצורה אנושית והיא עושה זאת באופן שבו היא מתארת את אנטונייטה ובצרוף הפתק שבידה. עמידתה זקופה ובטוחה, גופה אלכסוני אך ראשה פונה לצופה. פניה אמנם מכוסים בשערות, אך השערות נראות רכות ועדינות. לביניה הדגישה את תווי פניה, הגדירה את עיניה, אפה, פיה הקטן הצבוע באדום, כך שאפשר לראות ילדה מתחת לפרווה השעירה. מבטה הישיר מלא ההבעה גורם לנו להסתכל לעיניה החכמות ולהזדהות איתה, מבטה אומר אני לא מה שאתה חושב שאני.
אנטונייטה מחזיקה נייר שבו פרטים על חייה: "דון פייטרו, פרא אדם שהתגלה באיים הקנריים, הועבר להוד מעלתו אנרי מלך צרפת, ומשם הגיע להוד רוממותו הדוכס של פארמה. ממנו [באה] אני, אנטונייטה, ועכשיו אפשר למצוא אותי בקרבת מקום בחצר של ליידי איזבלה פאלבצ'ינה, המרקיזה המכובדת של סורנאיה". המכתב מספר בקצרה את סיפורה, מראה לצופה שהיא אדם עם זהות, מלומדת, וחיה בחצר אצולה.
כיצד נוצרה האגדה?
הדיוקן של אנטונייטה ומשפחתה הם העדות המצוירת הראשונה לאנשים שסבלו ממחלה זו. רוב בני האדם במאה ה – 16 ראו באנטונייטה ומשפחתה חיות אדם, רק מעטים מאוד, ראו בהם בני אדם עם שיער מיותר. לסיפור יש סוף טוב: משפחת גונזלבוס לבסוף נמלטה מעולם החצרות, בני המשפחה עברו זה אחר זה אל הכפר האיטלקי הקטן קפודימונטה שבו התיישבו ולבסוף נעלמו מההיסטוריה. עקבותיהם נשארו ברשומות של העיר, כ"שעירים האלה". גונזלס מת בגיל 80 (בשנת 1618). מי שמאוד רוצה לראות את הציור של אנטונייטה יצטרך לנסוע לטירת בלואה, שם הציור תלוי מאחורי זכוכית, בחדר השינה שבו מתה המלכה קתרין דה מדיצ'י.
כך בלי להתכוון מלכת צרפת, קתרין דה מדיצ'י, יצרה את הבסיס לאגדה המפורסמת על היפה והחיה. הסיפור המעניין הזה על משפחה שחלק ממנה סבל ממחלת ההיפרטריכוזיס, נודע כ – 150 שנים מאוחר יותר, לגברת גבריאל סוזן ברבו דה ווילנוו שכתבה בעקבות הסיפור המשפחתי הזה את הספר היפה והחיה (1740), אחד הספרים הכי אהובים גם בימינו.
הכתבה היא חלק מההרצאה של אורלי גונן על הציירת לביניה פונטנה – "אשת הקריירה הראשונה של עולם האמנות" ופורסמה לראשונה ב"פרנקופילים אנונימיים", האתר המוביל בישראל לכל מה שקשור לצרפת ותרבותה.