החוויה המינית הראשונה של כריסטינה באבין הייתה בהיותה בת 11. עד היום היא זוכרת את הרגע שבו היא נכנסה לחדר השינה של זוג נשוי והדלתות נטרקו מאחוריה. כריסטינה ידעה בדיוק מה מצופה ממנה והיא הרגישה את הבטן שלה מתהפכת. זאת הייתה ההקדמה הקודרת שלה לעולם המעוות של כת "ילדי האלוהים", הכת הידועה לשמצה של דיויד ברנדט שהייתה פעילה לקראת סוף שנות ה-60, בה חבריה נהגו ליזום יחסי מין בין גברים מבוגרים לילדים.

כריסטינה מספרת שלאורך תקופתה בכת היא הייתה עדה לזנות, אלימות וטקסי דת קיצוניים (גירוש שדים וכדומה). לטענתה, כל שיחה על העולם החיצוני נאסרה בהחלט. ילדים לא הורשו לבכות והוכרחו לחייך כל הזמן – וכל מי שסרב לשתף פעולה, קיבל מכות. "אמרו לנו שמין זה דבר טוב ושעלינו ליהנות ממנו", סיפרה כריסטינה בריאיון לאתר החדשות הבריטי Mirror. "פעם אחת אחרי אקט מיני עם אדם מבוגר, שמעתי אותו אומר שזה 'פשוט כל כך לא בסדר'. אני לא מפחיתה מהחומרה של מה שהוא עשה, אבל מודעת לחלוטין לעובדה שהוא בעצמו היה שטוף מוח".

בתקופה שכריסטינה הייתה בכת, לאורך 11 שנים, היא נאנסה פעמיים על ידי אנשים מבוגרים עד שבסופו של דבר היא ברחה. כיום, כאישה בת 42 ואם ל-4 ילדים, היא לא חוששת לדבר על הטראומה הנפשית שהיא סוחבת כבר יותר מ-20 שנה ולחשוף את כל הסודות הנוראיים של "ילדי האלוהים".

כריסטינה הייתה תינוקת כאשר אמה הצטרפה לכת של ברנדט. כשהיא הייתה בת 8, המנהיג הרוחני חוקק את "חוק האהבה", המאפשר לגברים לקיים יחסי מין עם כל מי שהם רוצים. זאת הייתה רק אחת הדרכים הנלוזות של ברנדט לגייס אנשים אל "ילדי האלוהים". דרך נוספת הייתה לשלוח נשים וילדות לבצע Flirt Fishing – כלומר, ללכת לרחוב ולפתות אנשים זרים. כריסטינה זוכרת בצעירותה כיצד היא קינאה בילדים מחוץ לכת. "ראיתי ילדים אחרים רצים וצוחקים", היא מספרת, "אני זוכרת שהם נראו לי כל כך חופשיים".

סיפורים לפני השינה הוחלפו בסיפורים מפחידים על סוף העולם. "אמרו לנו שאנשים לא מבינים אותנו וכשסוף העולם יגיע, אנו נמות כקדושים מעונים", היא מספרת, "פעם אחת ראיתי ילד מקבל מכות בפניו כי הוא לא חייך. בפעם אחרת ראיתי אדם מבוגר זורק ילד דרך קיר אורז יפני כי הוא לא הפסיק לבכות. הכשירו אותנו להיות רובוטים".

לטענתה של כריסטינה, הכת משכה אליה את שולי החברה: אנשים שלא סיימו תיכון, מכורים לסמים ואנשים עם בעיות נפשיות. לאורך נעוריה היא עברה כמה קומונות, חלקן אפילו במזרח הרחוק. כאשר היא נשאלה על המקום הגרוע ביותר, היא לא יכלה שלא להיזכר בפיליפינים. "ברגע שהגעתי לשם נלקחתי לבידוד ולחקירה", היא מספרת. "הודיתי בעובדה שהקשבתי למוסיקה ושהיה ברשותי מעיל עור. הם נזפו בי ושרפו לי את המעיל". כריסטינה מוסיפה שהיא הייתה מקבלת מדי יום מכות מחברי הקומונה המבוגרים. שנה וחצי מאוחר יותר, היא הועברה לקומונה באי גואם, אשר באוקיינוס השקט – ושם אנשי הכת שרפו לה את הדרכון. "הם שרפו את ההיסטוריה שלי", סיפרה כריסטינה, "זאת הייתה הדרך שלהם לשמור בסוד את כל מה שהם עשו".

 באמצע שנות ה-80, הרשויות בארה"ב התחילו לחקור לעומק את פעילותם של "ילדי האלוהים". על כן, חברי הכת התחילו למתן את התנהגותם, לפחות כלפי חוץ. ברנדט, בידיעה שהוא תחת מעקב של חוקרים, אמר לאנשי הקומונה להפסיק לקיים יחסי מין עם קטינים – הכל כדי להערים על הרשויות. בשלב מסוים, הוא עבר להתגורר לבד, אך הקפיד לשמור על קשר עם מאמיניו, לשלוח להם מכתבים עם משנתו ותצלומים שונים (חלקם תיארו ילדים מקיימים יחסי מין עם מבוגרים). הוא המשיך להנהיג את "ילדי האלוהים" עד שהוא נפטר בשנת 93', כשהוא היה בן 74. על פי הדיווחים, בוצעו אינספור מעצרים ביותר מ-130 קומונות, אך ברוב המקרים התיק נסגר כי הקורבנות הצעירים לא רצו לנקוב בשמות התוקפים.

כריסטינה החליטה לברוח מן הכת כשהייתה בת 20, לאחר שפגשה את בעלה לעתיד. בניגוד לשאר חברי הקומונה, הוא עודד אותה לבקר את קרובי המשפחה שלו ושם היא קיבלה הצצה לחיי משפחה נורמליים. בשלב מסוים, היא נכנסה להיריון ועמדה בפני פולחן הזוגיות של "ילדי האלוהים" (ההקבלה שלהם לטקס נישואין) אך השניים סירבו ונמלטו מהקומונה בלי להביט אחורה.

חוויותיה הטראומתיות של כריסטינה גרמו לה להרבה סבל לאורך השנים. אף על פי כן, היא טוענת שהיא לא מאשימה את אמה על כך שהיא חשפה אותה לזוועות הללו. היום, כריסטינה הצליחה לשים את העבר מאחוריה. "אני לא יכולה להמשיך לכעוס", היא מספרת, "איך זה ישרת אותי? אני נמצאת עכשיו במקום טוב יותר ומה שאני בעיקר מרגישה כלפי חברי הכת היא תחושת רחמים. הם אלו שצריכים לחיות עם מה שהם עשו. אני ממשיכה הלאה עם החיים שלי. יש לי ארבעה ילדים יפים ואני אסירת תודה על כל יום שעובר".