מאי, 1901. התובע הכללי של פריז מקבל ללשכתו מכתב מסתורי, ללא חתימה או כתובתו של השולח. בפנים, נטען כי אחת המשפחות המיוחסות ביותר בעיר מסתירה מפני הרשויות סוד מחריד שיטלטל את כל בני המעמד העליון בבירת צרפת. תוכן המכתב זעזע את הפרקליט כל כך, שהוא החליט ליצור קשר באופן מידי עם הרשויות ולחקור את העניין ללא דיחוי. כמה שעות מאוחר יותר, בלשים של משטרת פריז כבר דפקו על דלת האחוזה של בני משפחת מונייר.
בני משפחת מונייר נודעו ברחבי המדינה בזכות פועלם החברתי והעושר האדיר שלהם. מאדאם מונייר, המטריארך של המשפחה המיוחסת, הייתה נדבנית מפורסמת ואפילו קיבלה אותות על תרומותיה הרבות לבני המעמדות הנמוכים. מרסל, בנה הבכור, היה גם הוא מוערך מאוד בקרב האלפיון העליון של פריז והטיפח לעצמו מוניטין של אקדמאי מבריק ועורך דין מכובד. אחותו הקטנה, בלאנש, הייתה מוכרת בזכות הקסם האישי שלה, היופי הפריזאי שלה וחוצפתה הכובשת. היא תוארה על ידי בני משפחתה וחבריה בתור "אישה ישרה עם נפש עדינה" - אך בלאנש נעדרה מביתה במשך יותר משני עשורים.
מכרים של בלאנש טענו כי עקבותיה אבדו זמן קצר אחרי שהגיעה לגיל 25, ומחזרים רבים החלו לפקוד את בית אמה. יום אחד, היא פשוט נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. למרות זאת, בני המשפחה המשיכו לנהוג כהרגלם ובסופו של דבר, גם אחרים שכחו מהיעלמותה הביזארית והמשיכו בחייהם – לפחות עד לאותו יום אביב גורלי, כשבלשים דפקו על דלתם של בני משפחת מונייר בפריז.
במיטה אחת, לא כל כך גדולה
שוטרים ובלשים הגיעו לאחוזה של בני משפחת מונייר עם צו חיפוש. תחילה, לא התגלו במקום שום ממצאים חריגים והחל להיווצר הרושם שאולי המכתב המסתורי היה סתם ניסיון להטריד את בני המשפחה. למרות זאת, זמן קצר לפני שהחוקרים עמדו לחזור לתחנה, אחד מהם הבחין בריח נוראי שנידף מאחד החדרים בקומה העליונה. צוות עלה למעלה לבדוק במה מדובר, רק כדי למצוא דלת מאסיבית שנעולה עם בריח פלדה. תוך כמה רגעים, החוקרים פרצו את הדלת ונחשפו לזוועות האיומות שהסתתרו בפנים.
החדר עצמו היה חשוך לחלוטין, לאחר שמישהו סגר את החלונות והגיף לחלוטין את התריסים. מעבר לזה, שררה במקום צחנה נוראית שהייתה בלתי נסבלת. אחד הקצינים שנכח בפשיטה הורה מיד לשבור את החלון של החדר בשביל לאוורר את המקום. ברגע שקרני השמש חדרו לחלל החדר, התברר לחוקרים מהו מקור הצחנה.
בחדר התגלו שרידים של עשרות ארוחות שנותרו להירקב על הרצפה. בפינה, היה פרגוד שחור ועבה שהסתיר מיטה. קצין משטרה הסית את הפרגוד ומאחוריו, התגלתה בלנש מונייר שהייתה אז בשנות ה-40 לחייה. מי שהייתה פעם אחת הנשים הצעירות והמיוחסות ביותר בעיר הפכה לקורבן של עשרות שנות הזנחה. היא נמצאה כבולה למיטה בשלשלאות, כשהיא לוקה בתת-תזונה מסכנת חיים. הסדינים, שלא הוחלפו במשך שנים, היו מוכתמים בהפרשות גופניות ומלאים בשרצים שניזונו משאריות הארוחות שנפלו על מיטתה. כששוטרים שברו את החלון בחדר, זאת הייתה הפעם הראשונה שבלנש ראתה אור אחרי יותר מ-20 שנה.
בלנש פונתה מיד לבית החולים, שם אבחנו אותה כלוקה בתת-תזונה נוראית. על פי החוקרים, היא שקלה פחות מ-25 ק"ג כשאושפזה. למרות זאת, רופאים התרשמו מהאופן שבו היא נותרה צלולה בדעתה באופן יחסי, גם אחרי שנכלאה בחדר במשך עשרות שנים. בשיחה עם כתבים מקומיים על הפרשה המטלטלת, אחד הרופאים אפילו ציין עד כמה היא הודתה לכל אלו שעזרו לה ואמרה: "כמה זה נפלא שאני שוב יכולה לנשום אוויר צח". בזמן שהיא התאוששה בביה"ח, חוקרים המשיכו לחקור את נסיבות הפרשה המזעזעת – ולאט-לאט, הסיבה מאחורי הכליאה של בלנש התבררה.
זיכרונות מבית אמא
ממצאי חקירת המשטרה הפריזאית חשפו כי מאדאם מונייר היא זו שעומדת מאחורי הפשע המצמרר – והסיבה? סכסכוך עם בתה לגבי אחד המחזרים שלה. לטענתם החוקרים, אמה של בלנש לא הסכימה שתצא עם גבר שהיה בן המעמד הנמוך. למרות העובדה שהוא היה סנגור כמו אחיה, המחזר של בלנש היה אדם עני ומבוגר, ומאדאם מונייר לא הסכימה שבתה הקטנה תתרועע איתו – אבל בלנש התעקשה.
בתגובה לעקשנות והמרדנות של בתה, מאדאם מונייר כלאה אותה באחד החדרים באחוזה עד שהיא תשנה את דעתה. עד מהרה, הימים הפכו לשבועות, השבועות הפכו לחודשים והחודשים הפכו לשנים. אבל בלנש לא שינתה את דעתה.
בשלב מסוים, אמה החליטה פשוט להשאיר אותה כלואה בחדר, אפילו שאותו מחזר כבר מת. במשך עשרות שנים, בלנש נשארה כבולה למיטה, מנותקת לחלוטין מהעולם החיצון, בתוך חדר ששורץ בחולדות וכינים. אחיה לא הניף אצבע בשביל לעזור לה וכך גם המשרתים של בני המשפחה, שטענו מאוחר יותר כי הפחד ממאדאם מונייר מנע מהם לשחרר את בלנש.
הזעם הציבורי בעקבות חשיפת הפרשה גלש לרחובות והגיע עד מפתן הבית של משפחת מונייר. 15 ימים אחרי התפוצצות הפרשה ושחרור בתה, מאדאם מונייר לקתה בהתקף לב ומתה – רבים טוענים שזה בגלל ההפגנות מול ביתה. בנה, מרסל מונייר, נשפט על מעורבותו בפרשה ואף הורשע, אבל זוכה מאוחר יותר בעקבות ערעור. על אף שהערעור התקבל, צוות השופטים ביקר את החלטותיו לאורך השנים שלא לסייע לאחותו הקטנה.
בלנש שוחררה בסופו של דבר מביה"ח, אבל אובחנה עם סדרה של הפרעות נפשיות, כולל אנורקסיה, סכיזופרניה וקורפופיליה (נטייה לעוררות מינית הקשורה לצואה). היא אושפזה במוסד פסיכיאטרי בעיר בלויס, שם היא חיה עד מותה בשנת 1913.
איש לא יודע עד עצם היום הזה מי הוא אותו אדם מסתורי ששלח את המכתב לתובע הכללי של פריז. לאורך השנים, עלו סברות כי מדובר היה בבן זוג של אחת המשרתות, שחשפה בפניו את הסוד המשפחתי הנורא. מה שבטוח, פרשת בלנש מונייר מוכרת עוד בימינו בתור אחד הפשעים הביזאריים והמחרידים ביותר בהיסטוריה של בירת צרפת.