במהלך 40 שנות שלטונו של הרודן הקומוניסטי אנוור הוג'ה, כ-750 אלף מיני-בונקרים בקוטר של כשלושה מטרים (יש גדולים וקטנים יותר), הידועים בכינוי "פטריות הבטון", נבנו בכל פינה של אלבניה - אחד לכל ארבעה תושבים. הוג'ה שלט במדינה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו באפריל 1985, ומנהיגותו אופיינה בבידוד. (מקור)
למזלם של האלבנים, הפלישה לא התרחשה והבונקרים האלה נותרו לעמוד כמו פאזל של פיל לבן המפוזר בכל המדינה - 24 מבני בטון מעוגלים לכל קמ"ר בממוצע. אלבניה ממוקמת בדרום מזרח אירופה וגובלת במקדוניה, קוסובו, מונטנגרו ויוון ועם תחילת המלחמה הקרה, הבונקרים נבנו מחשש לפלישת המערב.
הסכסוך עם יוון תדלק את הפרויקט של הוג'ה שבסיוטיו נלחם בכל החזיתות. במדינה חיו אז כשלושה מיליון אזרחים (כיום חיים שם כ-3.5 מיליון בני אדם) והוא הסתמך עליהם שיהפכו ללוחמי גרילה בעת הצורך. הבונקרים נבנו בכל מקום אפשרי: בהרים, בכפרים, בערים, בשטחים הפתוחים ואפילו במדשאה המטופחת של המלון המפואר ביותר באלבניה.
עם נפילת הקומוניזם בשנת 1990, היה מחסור חמור בדיור ובפרנסה ותושבי המדינה החליטו לנצל את הפטריות המבוטנות לשלל צרכיהם - מדירות ומחסנים לחנויות קטנות ובתי קפה, ואפילו כמקומות מפלט לילדים שמנצלים אותם למשחק ולנערים שמנצלים אותם להתמזמז הרחק מעיני המבוגרים. אך עדיין רוב הבונקרים נותרו ללא שימוש.
בשנת 2004 גילו פקידים אלבנים מצבור נשכח של 16 טונות גז חרדל וכלי נשק כימיים אחרים בבונקר ללא שמירה. ארה"ב נתנה לאלבניה 20 מיליון דולר כדי להשמיד את כלי הנשק ורבים הציעו הצעות שונות ומשונות כיצד להשתמש בהם במקום להרוס אותם.
הרעיונות כללו תנורי פיצה ענקיים, דודי שמש, כוורת, חוות פטריות, אולמות קולנוע קטנים, בקתות חוף, אכסניות נוער, קיוסקים ועוד. למרות הסכנות הרבות שטמונות במבנים הישנים והלא מפוקחים האלה, נראה שהאלבנים התרגלו אליהם ואפילו הפכו אותם לסמל לאומי בעצימות נמוכה.
