פרו, 24 לדצמבר 1971. טיסה 508 של חברת LANSA Airlines יוצאת מלימה לפוּקאלפה מעל יערות הגשם של האמזונס. זהו ערב חג המולד והמטוס עמוס עד אפס מקום. 92 נוסעים ואנשי צוות, כולם בדרך לסעודה החגיגית של משפחותיהם. מדובר בטיסה שיוצאת מדי יום מבירת פרו ואורכת במקרה הגרוע ביותר כשעה – אך הפעם, התרחיש הגרוע ביותר היה רחוק מאוד מזמן התעופה. באותו לילה, המטוס נקלע לסופת ברקים קטלנית, אשר פגעה בכלי התעופה בעודו בשיא הגובה. בתוך שניות ספורות, טיסה 508 צללה מגובה של עשרת אלפים רגל אל תוך הג'ונגלים של דרום אמריקה.
משלחות החיפוש המקומיות יצאו לחפש את שרידי המטוס, אך חזרו בידיים ריקות. ההערכה של הרשויות המקומיות הייתה שאף אחד מן הנוסעים לא שרד את ההתרסקות וכעבור שבוע הם הפסיקו את החיפושים – אבל אחרי עשרה ימים, מדינה שלמה סערה. אכן, כל הנוסעים מתו. כל הנוסעים, פרט ליוליאני קפּקי, תלמידת תיכון בת 17 ששרדה למעלה משבוע בתנאים המסוכנים של יערות האמזונס. זהו סיפור ההישרדות המטורף שלה.
החיים בצל הסכנה
יוליאני נולדה בלימה, בירת פרו, והייתה בתם היחידה של האנס-ווילהלם ומריה קפּקי, זוג זואולוגים גרמנים שמתמחים במחקר על המערכת האקולוגית של יערות הגשם. בגיל 14, היא עברה לגור עם שניהם בפאנגואנה (Panguana), תחנת המחקר האקולוגית שהוריה ייסדו במעמקי יערות הגשם. במשך שנתיים, היא התלוותה אל הוריה במסע המחקר שלהם בג'ונגלים. בצעירותה, יוליאני הייתה נערה שמאוד מחוברת לאביה, בדומה לנערות רבות בגילה. שם, במעמקי היער, היא למדה ממנו כיצד להתמודד עם הסביבה הקשוחה שבה הם חיו. העניין של הנערה בסודות ההישרדות היה בגדר תחביב. עשרות שנים לאחר שהיא שרדה את האסון של טיסה 508, היא מודה שהסיבה העיקרית שהיא בחיים היא בזכות האינפורמציה שהועברה לה מאביה.
יוליאני חזרה בגיל 16 ללימה יחד עם אמה על מנת להשלים את לימודי התיכון שלה. שנה מאוחר יותר, לקראת סוף דצמבר, אמה הודיעה לה שהם נוסעים לחגוג את חג המולד בפאנגואנה. יוליאני התחננה בפני אמה שתקבע מחדש את התאריכים, בטענה שהמועד מתנגש עם טקס הסיום של ביה"ס והנשף של השכבה – שניהם ב-22 וה-23 לדצמבר. "בסדר", אמרה לה אמה, "אנחנו נטוס ב-24 לדצמבר".
ערב חג המולד. שדה התעופה המקומי היה עמוס בנוסעים, כולם להוטים להגיע לביתם לפני כניסת החג. היה שם כאוס מוחלט. אינספור טיסות בוטלו ומאות אנשים הצטופפו מול דוכני הכרטיסים. באותה יום, שלוש טיסות של חברת LANSA Airlines היו אמורות להמריא לפוּקאלפה, אך שתיים בוטלו בעקבות תקלות בכלי התעופה. רק טיסה אחת יצאה באותו יום, טיסה 508 אשר המריאה בשעה 11:00. יוליאני ואמה עלו על הטיסה והתיישבו במושבים E ו-F של שורה 19, שתי שורות לפני סוף המטוס. באוטוביוגרפיה שלה, "When I Fell from the Sky", יוליאני נזכרת בסדר המושבים על הטיסה. הנערה ישבה במושב ליד החלון ואמה ישבה במרכז. מריה קפּקי, אורניתולוגית במקצועה, שנאה טיסות ותמיד נהגה לומר שזה "לא טבעי שציפור אשר עשויה מברזל תמריא באוויר". במושב המעבר ישב אדם זר ושמן. עוד בטרם ההמראה, הוא ישן שינה עמוקה ולא התעורר עד שהמטוס התחיל להתרסק.
הנערה שנפלה מן השמיים
המחצית הראשונה של הטיסה הייתה נורמטיבית לחלוטין. הדיילות עברו עם עגלות האוכל והגישו כריכים מלווים בשתייה קלה. כ-10 דקות מאוחר יותר, כאשר הן עברו ואספו את האשפה, יוליאני העיפה מבט בחלון וראתה שהטיסה נכנסה אל תוך סופה אימתנית. בריאיון לאתר האינטרנט Readers Digest, היא מתארת את אותם הרגעים: "לפתע, אור היום הפך לחושך. הבזקי ברקים נראו מכל כיוון. המטוס החל לרעוד, אנשים נבהלו. תיקים, מתנות עטופות לחג ובגדים התחילו ליפול מן התאים העליונים. עגלות השתייה התעופפו בחלל המטוס. אנשים צווחו ובכו".
יוליאני הפנתה את מבטה מחוץ לחלון. לפתע, היא ראתה הבזק לבן ומסנוור. באותם רגעים היא לא הייתה בטוחה אם היא הייתה עדה להתפוצצות או לברק, אבל דבר אחד היה וודאי – המטוס התחיל לצלול במהירות אדירה אל יערות הגשם. "באותם רגעים, תחושת הזמן אבדה", היא מספרת. "האוזניים שלי, הראש, הגוף כולו, כל ההוויה שלי הופצצה על ידי השאגה האימתנית של שהמטוס. בשלב מסוים, שמעתי את קולה השלו של אמי מבעד לכל הרעש. 'זהו זה', היא אמרה, 'זה הסוף'. זה היה המשפט האחרון שהיא אמרה לי בחיים".
בעוד המטוס צלל מגובה של 10 אלפים רגל אל האדמה, הוא התחיל להתפרק לגורמים כתוצאה מהסחרור הנוראי שהוא נקלע אליו. הכנפיים נשברו, הדפנות התפרקו ובסופו של דבר גם המושבים נעקרו ממקומם – וביניהם גם שורה 19. בזיכרונותיה, היא מתארת את אותם הרגעים שהיא עפה מן המטוס בתור "דממה מדהימה". מעבר לזה, היא זוכרת את חופת העצים הירוקה של יערות הגשם, איך היא הלכה והתקרבה אליהם במהירות עצומה – עד שהיא איבדה את ההכרה, בגובה של כמה קילומטרים מעל האמזונס.
יוליאני התעוררה על האדמה, מתחת לשורת המושבים שלה. מבולבלת בהתחלה, הנערה הבינה מה קרה רק אחרי שגופה התחיל לעבד את הקטסטרופה שהוא היה מעורב בה. הכאבים היו איומים. בסרטו הדוקומנטרי של וורנר הרצוג על סיפורה של יוליאני, "Wings of Hope" (כנפי התקווה), היא מתארת את היקף הפגיעות שלה מההתרסקות. עינה השמאלית קיבלה מכה חזקה והייתה נפוחה כל כך, שהיא לא הייתה מסוגלת לפתוח אותה. עינה הימנית הייתה פתוחה למחצה. עצם הבריח הימנית שלה נשברה ויצאה ממקומה. חתך עמוק נפער ברגלה. היה לה זעזוע מוח קשה וגרוע מכל – היא הייתה בודדה לחלוטין, באמצע הג'ונגל, במרחק של עשרות קילומטרים מכל התיישבות.
חוקרי אסונות תעופה תהו במשך המון זמן כיצד היא הצליחה לשרוד את הנפילה מן המטוס. בסרטו הדוקומנטרי של הרצוג, יוליאני מסבירה שהיא ככל הנראה שרדה בגלל שילוב של שלושה גורמים: מזל, פיזיקה ותנאי נפילה אידיאלים. "ראשית כל, בסופות ברקים יש זרמי אוויר משמעותיים מלמטה למעלה", היא מספרת לבמאי הגרמני. "הזרמים האלו כנראה האטו את נפילתי. שנית, בזמן הנפילה, אני זוכרת ששורת המושבים הסתחררה, מה שיצר אפקט של כמו זה של עלה שנופל מעץ. לבסוף, אחד החוקרים שהגיע לאתר ההתרסקות סיפר שהמושבים שלי נמצאו בסמוך לאזור שבו היו עצים גבוהים וסבוכים בצמחים מטפסים. הקרקע הזו ככל הנראה בלמה את נפילתי ומשם, פגעתי בקרקע 'בעדינות' כביכול".
מעבר לפציעות החמורות של יוליאני, היא הבינה שהיא לא הייתה ערוכה בשום צורה להתמודד עם הסכנות של הג'ונגל. היא איבדה את משקפי הראייה שלה, לבשה חצאית מיני והלכה רק עם נעל אחת. לא הייתה לה מצית בשביל להבעיר אש ולסמן למחלצים היכן היא נמצאת. לא הייתה לה סכין בשביל לחתוך את עצי הדקל ולאכול את הסוכר שבפנים. כל שהיא הצליחה למצוא הייתה עוגת חג מולד שנספגה בבוץ ושקית קטנה עם ממתקים – המזון היחיד שלה לימים הקרובים.
הרצון לחיות
שיעורי ההישרדות של אביה התחילו להתעורר בראשה של יוליאני. "הסכנות ששוכנות בג'ונגל הן תוצאה של הערכה מוטעית", האנס-ווילהלם נהג להגיד לה בצעירותה. היא אספה מקל שהיא מצאה באזור ויצאה לדרכה. מטרתה הראשונה של יוליאני הייתה למצוא מקור מים זורמים, אשר יובילו אותה חזרה אל הציוויליזציה. היא בחרה כיוון והתחילה לצעוד בג'ונגל. חלפו ארבעה ימים ארוכים של שוטטות, בהם היא התקשתה לישון. הכאב העז מההתרסקות הקשה עליה להירדם ואם זה לא היה מספיק גרוע, אז החרקים ביער עקצו אותה ללא הפסקה. בשלב מסוים, היא נתקלה בנתיב ההרס של ההתרסקות. גופותיהם של הנוסעים היו פזורים בכל מקום. המראות הקשים כמעט שברו את רוחה, אבל היא ידעה שעליה להמשיך הלאה. מדי פעם, היא הצליחה לזהות פלגים, אך אלו לא הובילו למקור מים משמעותי. בשלב מסוים, היא הצליחה לזהות ציוץ של ציפור אשר נוהגת לקונן בסמוך לנהרות רחבים. יוליאני פנתה לכיוון הציוצים ולבסוף הגיעה לנהר.
הנערה הצעירה המשיכה במורד הנהר, תוך כדי שהיא שומרת על ערנות מפני הסכנות ששוכנות במים. תנינים, דגי פיראנה וטריגונים (חתולי ים) ארסיים ששכנו בנתיב ההליכה שלה, אבל היא ידעה כיצד לזהותם. לטענתה, הדאגה העיקרית שלה לא הייתה הטורפים במים, אלא החתך העמוק ברגלה. במרוצת הזמן, חרקים הטילו בפנים את הביצים שלהם. באחת ההזדמנויות שהיא הסתכלה על הפצע, יוליאני ראתה רימות זוחלות בפנים. החשש כי הזוחלים הקטנים יגרמו לה לזיהום דם אפף אותה לאורך הדרך, אבל היא המשיכה הלאה בכל מקרה. במשך עשרה ימים, יוליאני הלכה במורד נהר שורץ תנינים, פצועה באורח קשה, חצי עיוורת ומותשת כל כך שהיא התחילה להזות.
לפתע, היא הבחינה בסירת מנוע קטנה.
יוליאני נמצאה מתחת לסירה על ידי שלושה חוטבי עצים מקומיים. מבוהלים לחלוטין ממצבה הגופני, הם שאבו חלק מהדלק של הסירה בשביל לנקות את הפצעים שלה. הבנזין שנשפך אל תוך החתכים גרם לה להתפתל מכאבים, אך גם הוציא את הרימות ממתחת לעורה. בעזרתם של חוטבי העצים, יוליאני הוציאה מגופה כ-35 רימות לפני שהיא הובהלה לביה"ח המקומי שם היא פגשה את אביה לראשונה מאז שהיא עזבה את פוּקאלפה. היא הייתה מאושפזת במשך כמה חודשים, לפני שהיא שוחררה מהמחלקה ועזבה עם אביה את פרו.
החזרה אל היער
יוליאני השלימה בגרמניה את לימודי התואר שלה בביולוגיה בשנת 1980. במרוצת השנים, היא השלימה גם דוקטורט בממלוגיה (תורת היונקים) והפכה לאחת החוקרות המוערכות במכון הבווארי למחקר זואולוגי במינכן. אף על פי כן, הזיכרונות הקשים מההתרסקות עדיין חיים בראשה. בריאיון לאתר Vice, יוליאני התייחסה לחיים שאחרי האסון שהרג את אמה ואת שאר הנוסעים של טיסה 508. "היו לי סיוטים במשך זמן רב. למעשה, במשך שנים", היא מספרת. "הטראומה שחוויתי, מותה של אמי ושאר הנוסעים, זה רודף אותי. המחשבה 'למה אני הייתי השורדת היחידה?' רודפת אותי. הכל תמיד ירדוף אותי".
בשנת 2000, יוליאני חזרה לפרו כחלק מסרטו של וורנר הרצוג. זאת הייתה הפעם הראשונה שלה במדינה מאז האסון של טיסה 508. הבמאי הגרמני לקח אותה לאנדרטת "אלאס דה אספרנזה" (כנפי התקווה) אשר הוקמה בפוּקאלפה לזכר קורבנות האסון. בתגובה למונומנט שהוקם בעיר, יוליאני אמרה: "אני רואה אותה לראשונה בחיי והיא מרגשת אותי, אם כי בצורה משונה. אני השורדת האחרונה של הטיסה, התגלמות התקווה במקרה הזה, בזמן ששאר הנוסעים קיפחו את חייהם באסון".