יפן, ובעיקר הערים הגדולות בה, נראית לעתים כמו בועת פנטזיה היפראקטיבית שעלולה לגרום להתקפים אפילפטיים קשים. העומס הזה והמוזרות החברתית שנטועה גם ככה בגנים היפנים גורמים לרבים, בעיקר גברים צעירים, לסבול ממחלה נפשית הנקראת "היקיקומורי" (hikikomori, ביפנית: מתחבא, מסתגר). הסובלים מהיקיקומורי כופים על עצמם בידוד קיצוני ומסתגרים בדירותיהם הקטנות, לא יוצאים מחדרי השינה שלהם במשך שנים ומציפים את עצמם בגלישה באינטרנט וקריאת "מנגה". מה שבהתחלה נחשב לתופעה חריגה, הפך עם השנים למגפה של ממש הגורמת למשבר כלכלי ביפן ולוקים בה כבר כמיליון יפנים, והמספרים גדלים כל יום.
המחשבה על יציאה מהבית מכניסה לחרדה
המגפה סוחפת איתה צעירים מבריקים ואינטליגנטים ההופכת אותם לזומבים שלא יוצאים מחדר השינה ובעלי חסך עצום בחיי חברה. הם מעדיפים להישאר במשך שנים בחדר השינה, ישנים במשך רוב היום, ומשוטטים ברשת בשעות הלילה. הגורמים לתופעה זאת נעוצים בטראומה שעוברים הסובלים ממנה, ציונים רעים בבית הספר או באוניברסיטה, או לב שבור דוחפים את הצעירים לנעול את עצמם מהעולם. את התחושה הזאת כולנו מכירים, אך הגורם להישארותם בבדידותם הקיצונית הם כוחות חברתיים הנקראים "סקנטאיי", כלומר המוניטין של אדם בהקהילה שלו והלחץ להרשים את האחר. ככל שאתה משתקע יותר בהיקיקומורי, כך אתה נעשה מודע יותר לכישלון החברתי שלך עד שהוא מאבד כל הערכה עצמית ובטחון והמחשבה על יציאה מהבית הופכת עבורם לחרדה.
גורם חברתי נוסף הוא ה"אמהא", התלות שמאפיינת יחסים במשפחות יפניות. במסורת היפנית נשים לרוב נשארות לגור עם הוריהן עד נישואיהן, אך גברים עלולים לא לעזוב את בית הוריהם לעולם. למרות המזג האלים כלפי ההורים המאפיין את הלוקים בהיקיקומורי, המשפחות לעולם לא יזרקו אותם מהבית, זה צעד בלתי נתפס עבורן. וכך מתבשלים התנאים של הבידוד הקיצוני, המשפחות מממנות את הישארותם של הצעירים בבתיהם, וההסתגרות מנתקת את תפיסתם את המציאות.
הנפגעים העיקריים: בני מעמד הביניים
משרד הבריאות, העבודה והרווחה ביפן מגדיר את החולים בהיקיקומורי כאנשים שלא לוקחים חלק בחברה – בעיקר בעבודה או בלימודים – ואין להם יחסים קרובים עם אנשים שהם לא חלק ממשפחתם. הסימפטומים שלהם צריכים להמשך מעבר לשישה חודשים בכדי שיכירו בהם כלוקים במחלה. זו מכה שבעיקר פוקדת את בני מעמד הביניים. "נדיר לראות היקיקומורי במשפחות עניות", אומר ד"ר טאקאהירו קאטו, מומחה להיקיקומורי שסבל בעבר מהמחלה בהיותו סטודנט. הוא טוען שבמהלך מחקרו היה עד למקרים כה קשים של המחלה, גברים בשנות החמישים לחייהם שהיו מבודדים מהחברה במשך למעלה מ-30 שנים.
הממשלה מודאגת מ"בעיית ה-2030", אותו משבר שהם חוזים שיקרה כשהדור הראשון של ההיקיקומורי יגיע לשנות ה-60 של חייו והוריו כבר לא יהיה בין החיים. איך תטפל הממשלה בכמיליון אנשים שאין להם שום יכולת חברתית או כלכלית? ומה בנוגע ל-1.55 מיליון אנשים המוגדרים כאנשים על סף היקיקומורי? הממשל ביפן רואה בתופעה כבעיה רצינית מהמעלה הראשונה ופותח מרכזי טיפול לסובלים ממנה, בה הם משלבים אותם לאיטם חזרה אל החברה. במידה ולא יצליחו לבלום את התופעה, האם תשקע האימפריה היפנית בגלל איבוד מוחות מאסיבי שמעדיף את סדרות המנגה והחיים הוירטואליים על פני החיים האמיתיים והפיכתם מנכס לחברה, לנטל על החברה?
צפו בסרט הקצר המתאר את יפן אחרי השתלטות ההיקיקומורי: