ח' (72) תושב מרכז הארץ, עבר לפני כארבע שנים ניתוח לכריתת רגל בבית החולים שיבא, עקב סיבוך במחלת הסוכרת בה חלה. כאשר שוחרר מבית החולים בתום האשפוז, הוא פנה לבית החולים באמצעות בנו על מנת לקבל את רגלו הכרותה - אך אז התברר שאיש אינו יודע מה עלה בגורלה.
המטופל רצה לקבל את האיבר כדי שיוכל לקבור אותה על פי ההלכה היהודית, הקובעת שיש לקבור כל חלק שנכרת בגוף. "קניתי לעצמי חלקת קבר ורציתי לקבור את הרגל בקבר, אבל כשפניתי לבית החולים ולחברת קדישא נאמר לי שהרגל שלי נעלמה, שלא יודעים היכן הרגל והיכן נקברה", טען ח'.
ח' ,אדם דתי, הגיש באמצעות בני משפחתו תביעת פיצוי על סך 150,000 ש"ח לבית משפט השלום בתל אביב, נגד חברת קדישא ובית החולים שיבא, בגין אובדן הרגל שלו. לדבריו, נגרמה לו עוגמת נפש רב שכן רצה לקבור את הרגל בחלקת הקבר שרכש והדבר מהווה פגיעה בכבודו. לטענתו, מדובר ברשלנות של שני הגופים שלא טרחו לשמור על הרגל ולהשיב לו אותה בתום הניתוח.
מטעם בית החולים נטען בכתב ההגנה כי חלה תקלה מצערת שכן רגלו של ח' הועברה לקבורה ולא נשמרה במכון הקירור עד להגעת המשפחה. בית החולים הטיל את האחריות לתקלה על חברת קדישא, שנציגיה יושבים בבית החולים והם אחראים לטפל בהעברת גופות ואיברים כרותים והם מתאמים את קבורתם מול המשפחות.
לטענת בית החולים, בעקבות חילופי עובדים בחברת קדישא הנמצאים בבית החולים, הגיע עובד חדש שלא היה מודע להנחיות ולנוהלי העבודה המקובלים בין הפתולוגיה לבין חברת קדישא תל אביב, והוא שאחראי לאבידה.
חברת קדישא טענה בכתב ההגנה, כי בגלל הזמן הרב שחלף מאז המקרה, אין באפשרותה לברר את נסיבות המקרה והכחישה את הטענות נגדה. היא גם הכחישה את טענות בית החולים שעובד חדש שלה אחראי למחדל והטיל את האחריות למקרה על התובע ח' ובית החולים.
במהלך המשפט התברר כי בית החולים שומר על איבר כרות כשלושה שבועות ולעיתים גם שלושה חודשים נוספים ובמידה והאיש לא מגיע לקחת אותו, האיבר נקבר בבית העלמין ירקון בבור האיברים. אלא שבפועל בנו של ח' הגיע לבית החולים כשבועיים לאחר כריתת הרגל ונדהם לגלות שהיא כבר נעלמה.
השופטת אידית קליימן-בלק, שדנה בתביעה, קבעה כי גם חברת הקדישא נושאת באחריות למחדל ברמה של 70% וגם בית החולים אחראי ברמה של 30% ושניהם התרשלו בתפקידם. היא קבעה כי שני הגופים יפצו את ח' בסכום של 50,000 ש"ח.